שלום ושבוע טוב לכולם.

הרי קטע משיחה 16:

.

.

.

ת: מקבל. העניין הוא שאני נורא רוצה להשקיע כל רגע פנוי בשיחות איתך ומוכן לוותר על דברים אחרים. וויתרתי על התרגום שעסקתי בו. תרגום חשוב מאד, קודם כל בשבילי.

ש: אתה מתייחס לשיחות איתי בקבלנות? כך תספיק יותר? שוב אתה מצטרף למרוץ. לאן אתה רץ הפעם?

אתה יודע ואינך צריך לחפור כדי "לגלות" שהשיחות בינינו אינן נמדדות (לא במספרן, לא באורכן). ראשית, אין להן כל ערך מדיד. אתה גם לא צריך לדווח עליהן לאיש (וגם לא תקבל על כך שכר). השיחות בינינו הן בעלות ערך איכותי. איכותי בלבד. כדאי שתתייחס אליהן רק מנקודת מבט זו. שיחה אחת ערכית, שקולה כנגד עשר שיחות תפלות. חשוב גם על כך שאתה מפתח יכולות חשיבה והתייחסות חדשות לך. אתה מעצב את האגו שלך באופן חדש. בריא יותר. "הגיוני" יותר. בטוח בעצמו יותר.

כך גם נוצרת "תערובת" חדשה; מיזוג בין מאפייני האגו שלך לבין מאפייני חלק אחר שלך, שעד לא מכבר לא ידעת על קיומו, ורק לפני פחות משנה התחלת "לחשוד" שאכן יש עוד משהו. תן לתהליך את הזמן שלו. כמו כל דבר הקשור לנפש, אין פה תחרות. פשוט אין במי להתחרות. אין שעון הבודק זמנים. בקצב שלו, הולך ונוצר מבנה אישיות חדש. שוב, אין כאן כל מרוץ. זכור: אין דרך לאושר. האושר הוא בדרך. ואתה בדרך. זכותך המלאה ליהנות. זכותך גם לשבת לרגע, להסתכל בנוף. וככל שאתה ממשיך בדרך – עלי להודיעך – תהיה הדרך תלולה יותר. ההתמודדויות תהיינה מורכבות יותר. הפסגות ייראו רחוקות יותר.

וכרגיל, מרגע ש "כבשת" פסגה, נראה לך שהדבר קל. זכור עניין נוסף. אתה עשוי להחליק מהפסגה מטה. אומר כך; אכן תחליק מן הפסגה, כי כך צריך. כי פסגה זו אינה יכולה להחזיק בך. פסגה זו, בנפשך היא ואתה, צריך להחזיק בה. ההר עליו נישאת פסגה זו, במעמקי נפשך הוא. לא בנעליך תכבוש אותו. אין כבלים או נעלי טיפוס ועוגנים שיוכלו לייצב את אחיזתך בו. רק מאמצי נפש. רק ההיווכחות שהר זה בתוכך הוא. ורק אתה, עקשנותך, נחישות דעתך, כוח רצונך, הם שיְיָצבו אותך שם. ולאחר שתימצא יציבות ובטחון שם, פנה להעפיל לפסגה הבאה. וישנן יותר פסגות משתוכל לכבוש. אבל זה היופי. כי זה רצונה של הנפש. כאן היא מוצאת לה ביטוי. זה הוא שדה ההתרחבות של הנפש. כאן היא רווה נחת.

עוד אוכל לומר: ממש כמו בטיפוס על הרים "אמיתיים", אין כל צורך לרוץ "ולקרוע את התחת" מפסגה לפסגה עד העליונה שבהן. אינך מוכיח דבר לאיש. גם לא לעצמך. בכל נקודה לאורך הדרך, אתה מוזמן לנוח. לשבת, לשאוף אוויר. לטייל ימינה ושמאלה לרוחב השביל ולראות מה עוד יש בסביבה. ויש מה לראות. כך גם תתרגל לסביבה ותוכל להתחבר אליה יותר לעומק. ואנחנו מדברים על דבר כל כך ערטילאי – וכל כך ברור, כמו הנפש שלך. וככל שתִתרגל יותר לסביבה נתונה אליה כבר הגעת, כך יהיו צעדיך יציבים ובטוחים יותר בהמשך הדרך.

אתן לך דוגמה לעניין "יציבות" העמידה שלך על הפסגה. דוגמה טריה. הנה עכשיו, עישנת וכתבת במחשב בזמן אחד. זאת, "למרות" ההצעה שלי, לה הסכמת. אותה הבנת. הרי לך החלקה מפסגה. אבל זה בסדר. אתה נמצא במקום מצוין. אתה מזהה פסגה, מוצא את הטעם והצורך לטפס שמה, מגיע, ונהנה מההישג. לאחר זמן אתה מחליק מעט חזרה. אז אתה "מתחפר" והחלקתך נעצרת. אתה שואל את עצמך אם הטיפוס היה כדאי וההישג, חשוב. אם תשובתך חיובית, הרי תעלה שמה שוב. ובינתיים, אתה יכול להסתובב סביב. לא לנזוף בעצמך על ה "כישלון" אלא לנסות, נאמר במשך חצאי ימים בלבד, להפריד דבר מדבר. ואחר כך להגדיל ממחצית היום לשלושה רבעים, וכן הלאה. על השאר נדבר מחר. והנה לך פסגה: אתה לא מתעקש להמשיך בכתיבה עוד שעות. אתה פורש והולך לישון. כך, אתה גם מקשיב לגופך. לצרכיו. לא סוחט אותו. ומחר יש לך יום עמוס.

יישר כוח. לילה טוב.

תודה מראש לכל תגובה וכל כוכב.

אמנון