אריה שלום.

  קראתי בצער רב את דבריך לפיהם אתה רואה בהפצת תוצאות מבחן האישיות שנערכו בשעתו ליוני בן מנחם בפילת –"חובה אזרחית ועיתונאית".

תחילה רקע למי שאינו מצוי ברזי המאבקים ברשות השידור. ביולי 2002 התמודד יוני בן מנחם על תפקיד מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית ועבר אז כחלק מן ההתמודדות עם קבוצת מועמדים -  מבחן התאמה במכון פילת.

היתה לי הזכות לייצג אז בועדת המכרזים את אגודת העיתונאים בירושלים. האבחון ותוצאותיו שיש בהן נקודות לחיוב (שאותן אף אחד לא מדליף) ונקודות לשלילה היו כלי עזר.

 לא כלי יחיד או בהכרח - עיקרי.

מבחן התאמה מקצועי אינו בשימוש במרבית המכרזים של רשות השידור בימים אלה. סברתי אז ואני סבור היום שטוב שיהיה לועדת מכרזים (אם יש בה לפחות מספר קולות בלתי תלויים ולא מונחים) – עוד כלי אחד שמאפשר למתמודדים סיכוי סביר להיבחר בשל כישורים ולא בשל קשרים.

אך האבחון קובע רשמים של המתבוננים באדם ביום אחד בחייו. מי שהולך ל"מעבדה" כזאת זכאי להיות בטוח כי המסמך המסכם (בהדלפה מקוטעת או מלאה אך תמיד מגמתית) לא ישמש לעולם עדות נגדו ולבטח לא בשלבים מאוחרים יותר בדרכו. הסיכום הוא לעיני ועדת המכרזים.

ולעיניה בלבד.

נשים ואנשים רוכשים ניסיון חיים ומתקדמים ונעים הלאה בחזית המקצועית שבחרו בה. סופגים מהלומות, נופלים – וקמים. מאבדים בטחון – ורוכשים אותו. 

לעולם לא הייתי פוסל מועמד לתפקיד על בסיס מסמך כזה בלבד – נכון לחודש ההתמודדות. להשתמש בחומר רגיש כזה  שנים לאחר מכן – זהו בעיני מעשה שלא יעשה ולא רק מטעמים של אתיקה. גם מטעמים של אי התאמת מבחן ההתאמה – ליכולתו של אדם כפי שהיא עכשיו.

ויותר מאשר בתחום המותר והאסור על פי חוק, השימוש כאן פסול מטעמים של הגנה אנושית ראויה על צינעת הפרט.

סיקרתי מלחמות טעונות שינאה במישור הפוליטי והאישי. אחת השאלות שריתקה אותי  היתה החלוקה בין אלה שלא יבחלו בכל נשק ובלבד שהנצחון יושג לבין אלה שהוציאו כלי נשק כאלה ואחרים אל מחוץ לתחום – וגם אלה לא היו מלאכים.

פצצות? כן. פצצות מצרר וגז חרדל? לא. ויאמר המתבונן הלא אנין: מה אחרי הכל ההבדל? אלה ואלה – הורגות אותך. וישיב מי שישיב שבכלי הנשק שבו אתה אוחז יש כדי להעיד על אויבך אך לעיתים לא פחות מכך גם עליך.

במילים אחרות:  הנשק בו אתה תוקף "מאבחן" גם אותך.

ליוני בן מנחם – ברכות על המינוי לתפקיד מנכ"ל. קראתי בתקשורת על סידרת הדחות או "הזזות" ברשות השידור. יש אומרים  שעולה במסדרונות ריח של פחד. אחרים מדברים על חילופי השלטון ברשות השידור במונחים של "חונטה" ו"הכת השלטת".

רוצה לומר, היתה כת ובראשה עמד שקד והיא סולקה מן השלטון. עלתה כת ובראשה עומד בן מנחם והיא מקרבת את מקורביה ומטפלת בנאמני המשטר הקודם ובכל מי שזכו לקידום ואינם "משלנו".

אולי הכל הגזמה תקשורתית של "מספר עובדים מרירים שהוקעו בדו"ח מבקר המדינה". אולי.  אך עולה מ"שדרת הניהול החדשה"  תחושה של שכרון כח.

רק הוגן שאכתוב את הטיעון החוזר אלי: הם עושים מה שעשו להם. אתה אינך מבין את רשות השידור. לא עבדת בה מעולם. האנשים והנשים שם יכולים לגרור חשבונות לאורך שנים.  

אין שם צדיקים גמורים כשמדובר בטווית מערך קשרים לאנטנות גבוהות במישור הפוליטי. אנשים מכל המחנות נוטים להתחבר, כל אחד בתורו, עם נותני חסות. ואין מקום לאנינות יתרה במציאות של מלחמת מחנות.

מי שמגיע לעמדות כח – מתבצר או מוצא את הגלגל מתהפך עליו שנית.

ולכל אלה אני משיב: אני מאמין בצורך בשידור ציבורי שאינו תלוי הון או שלטון. אני משלם אגרה ובחלק מן התכנים אני מקבל תמורה. אני יודע ומעריך את עבודתם של רבים וטובים ברשות המנסים לעשות עיתונות מקצועית גם במרחב של ניהול כושל.

אך אם בכירי "המחנות" לא ירסנו את עצמם – אני חושש שהשידור הציבורי ימאיס את עצמו עד כדי סכנת סגירה.

ולא רק מפני שיתפש כעוד זרוע שלטונית אחת.  אלא מפני שאנשי המקצוע שבו – ועיתונות היא מקצוע -  לא יעדיפו עמידה מאוחדת מול לחצי שלטון  על פני  חיסול חשבונות עבר.

זה תלוי גם בך.

צילומים- אריה שקד (משמאל) ויוני בן מנחם .  ברקע: תקשורת בפעולה בדרום – אחרי השקיעה. תודה לארכיון "פלאש 90". כל הזכויות שמורות.