כותרות הבוקר בעיתונים של תוניסיה אמורות לקרוא "חשש מאיסלמיזציה בישראל. סימנים מעידים על הקצנה דתית. רוב צפוי למפלגות הדתיות". זהו אינו תסריט בדיוני פרי מוחו של הכותב שהנו מעורער בנפשו אלא תוצאה של סקירת עיתון ה"ארץ" הבוקר (יום שישי). אז נכון שמדובר בכלי פרופגנדה בידי השמאל הקיצוני בישראל אך משום שאני חלק ממחנה זה אני מוכן לצטט אותו.
בעמוד הראשון של העיתון מדווח כי בגני הילדים של החינוך הממלכתי דתי הוציאו את הספר "דירה להשכיר" מרשימת הספרות העברית היפה. לא רק משום שהספר מכיל "שכנים לא נחמדים" אלא משום שהוא מכיל חזיר. השם ירחם.
בעמוד הבא של "הארץ" ישנה סקירה מקיפה של החלטת צה"ל לחייב חיילים לקחת חלק בטקסים בהן שרות נשים. המשמעות היא שבניגוד לדרישה של רבנים רבים, לנשים מותר לשיר בטקסי הצבא. אך הכול עדיין נתון לשיקולו של המפקד בשטח. השם ירחם.
השבוע הופיעה ידיעה בכלי התקשורת כי הפוסטר של הסרט "דמדומים 4" (כן יוגב, אנחנו נלך גם לסרט הזה שהנו חלק מסדרת סרטים מפוארת) עבר צינזור לפני תלייתו בירושלים. הכתף החשופה של הגיבורה הוחלפה בפרצופו הקודר של הערפד. כאילו שערפדים זה בסדר בעיני הדתיים. הרי דם אנושי איננו כשר ולא גלאט כשר. כנראה שאם כל הכבוד לכוחם הגובר של הרבנים, הוליווד עדיין חזקה מדי. האנטישמיים יטענו כי הרבנים לא נלחמים בערפדים בשל כבודם של כל היהודים לכסף. אז אני אצטרף לטענה זו.
כותרות אלו אינן מפתיעות את מרביתנו. איננו חיים בלה לה לנד או בעולמן של ה"מעושרות". איננו רצים למיליון וגם לא נולדנו כוכבים. אנו חיים כאן, בישראל. אותה המדינה שיאיר לפיד רוצה לעמוד בראשה. השם ירחם. הבעיה היא שאין ישראל אחת. ישראל שאני חי בה שונה לחלוטין מישראל המתקיימת במאה שערים בירושלים, או בהרי חברון או בעליות ומורדות של חיפה (הערה: אחרי הביקור השבוע בחיפה החלטתי שזו עיר קצת הזויה. כל זאת ועוד בפוסט הבא).
מתקיימות כאן כמה ישראל, כמה מדינות שחיות זו במקביל לזו.
ישראל הראשונה היא זו שבה ממנים שגריר הומוסקסואל, או "עומו" בעגה העממית, לשגריר בחו"ל. זו אותה המדינה שבה הבן זוג של השגריר ייסע עימו לארח שועי עולם בעודם מחזיקים ידיים. מדינה פתוחה וליבראלית שעל אף התמכרותה לממון מוכנה לאמץ את כל מגוון בני האדם כולל ההיפסטרים, המקועקעים והלסביות שעובדות בפיצה "אחד ועוד אחד חינם" ברחוב קינג ג'ורג'. (הערה: היתרון היחיד שנבע מן הוויתור האישי של הכותב על אלכוהול הוא שפסקו הארוחות הליליות בשתיים לפנות בוקר באותה הפיצה. כתוצאה מכך אינני עוד בסכנת חיים. אז תודה לאימא ואבא). הפופוליסטים קוראים למדינה זו מדינת תל אביב. אז אני אכנה אותה מדינת תל אביב.
ישראל השנייה היא זו שמתקיימת על גבעות הזויות בקרוואנים בודדים. ישראל שמקדשת אדמה יותר מחיי אדם. זוהי מדינה שיצא לנו להתחכך בה בצבא אך ספק אם אנחנו באמת מכירים אותה. ישראל שאני לא מבין אותה. אבל אני קורא את ה"ארץ" וגם הוא לא ממש מבין אותה.
 ולעיתים, בצמתים מרומזרים, המדינות המקבילות הללו פגושות זו את זו ומתערבבות זו בזו. בארה"ב, לאנשי אמריקה האמצעית, זו שנקראת ה fly over zone, שכן אנשי ניו יורק רק טסים מעליה בדרכם לווגאס או סן פרנסיסקו, ישנה אחידות מחשבתית. ההומואים הנם כופרים אך כך גם היהודים, הערבים והליבראלים. יש גבולות ברורים בין מה שמותר למה שאסור. בישראל זהו אינו המצב. יש כאן הכלאה מחשבתית. ימנים קיצוניים שהנם חלק מאסכולת השלושים אלף (תחסל שלושים אלף פלשתינאים ולא תשמע מהם יותר) שמוכנים לקבל נישואים חד מיניים ומצעדי גאווה ססגוניים.
ולכן כל כך מבלבל לחיות פה.
 קשה לחיות בישראל. לא רק בגלל הגראד. לא רק בגלל שכוהנת פילאטיס ורוסייה הזויה שולטות פתאום בטלביזיה. לא בגלל יוקר המחייה, ולא בגלל שכר הדירה ולא בגלל התור בבנייני העירייה. קשה לחיות בישראל כי אין ישראל.
הפופוליסטים בעיתון "ישראל היום" יצרו פרסומת טלוויזיה בה רואים אישה חילונית יושבת בפקק. האישה מחייכת שכן הפקק נגרם בשל רכב של ברסלבים שעסוקים בריקודים לצלילי רבי נחמן. כנראה ששכחו שאותה החילונית ממהרת להביא את הילד מהגן ולחזור למשרד ממנו תצא רק בשבע בערב. הם מוכרים לנו את הלוקש המוכר של ישראל היפה שהיא פסיפס, תערובת של מינים. ישראל איננה חופשת, כפי שמכריזה פרסומת מסוימת, וישראל איננה מתייבשת כפי שמציגה פרסומת אחרת.
ישראל נלחמת. על זהותה. על ערכיה. זהו סיפור על אהבה וחושך.
עננים קודרים בשמי מדינת תל אביב. אלו אינם גשמי ברכה אלא גשמי אזהרה. הציר הרדיקאלי סוגר עלינו. ואם נמשיך לשבת בצד יהיו מי שיכסו את הכתף לבנות בתור לגלינה ואף יורו להיפסטרים לעזוב את "התדר" ברגע בו ינגנו את דיסק של בריטני ספירס. (אוקיי זה כבר תסריט בדיוני. בריטני ב"תדר"? השם ירחם). ואם ההיפסטרים לא יעשו זאת אז יעמידו אותם בפני כיתת יורים.
עזבו את תוניסיה. זה קורה פה. אז צאו לרחובות. תשרפו בניינים. תבעירו צמיגים.
אצטרף אחרי הגשם, אני נוטה להצטנן. אילן מנור |