בשבוע שעבר חטפתי שפעת מהסרטים.

 השפעת הזו הכניסה אותי לשישה ימים למיטה עם  חום, חולשות, צמרמורות,כאב ראש מטריד, אף דולף ושורף מאוד בגרון.

כל תוכניותי לשבוע הקרוב נגוזו באחת ומלבד זוג עיניים מתחת לפוך לא ניתן היה לעשות דבר.

אני חושבת שהכול התחיל ביום ראשון בערב בסביבות השעה 20:00 כאשר פצחתי בצעדה ארוכה בה צעדתי מרח' זבוטינסקי ( בשכונת טלביה ) וירדתי במורד הרחוב עד  לרח' קרן היסוד שם המשכתי לכל אורכו וגובהו עד מפגשו עם רח'  קינג גורג' ומשם ברח' יפו עליתי על הרכבת הקלה שהשימוש בה עדיין בחינם עד 1.12.11 לשכונה הקרובה למקום מגורי ומשם הביתה ברגל.

סה"כ צעדה נחמדת שוודאי אעשה אותה שוב משום תחביבי משכבר הימים לצעוד צעדות ארוכות וגם משום התחילי את תוכנית הלימודים החדשה.

אלא שכאשר הגעתי הביתה אחרי הצעדה הארוכה והמתמשכת הסתבר שהגוף התעורר לחיים וממאן להירדם כאשר השעה הייתה כמדומני 22:30 אולי  יותר ולכן כך הבנתי מאוחר יותר מדוע לא מומלץ לעשות פעילות גופנית סמוך לשינה.

 כך או כך מצאתי את עצמי מתהפכת מצד לצד,ערה כל הלילה זאת כאשר ביום שלמחרת ביום שני, הייתי אמורה לקום השכם השכם בבוקר ולנסוע למרכז הארץ לפגישה חשובה ולא סובלת דיחוי.

אז קמתי עייפה וטרוטת עיניים ובאותו רגע שהכנסתי רגלי לנעלי הבית הפרוותיות בדמות כלבלב הרגשתי את הצריבה בגרון.

זהו זה!

היא הגיעה.

השפעת!

ואכן כל נסיונותי להדפה על ידי לבישה של בגדים חמים ושמירה על כפות רגליים חמות, היא הצליחה לצלוח את הכול ולעשות לה שביתה אצלי וברגע שהיא נחתה על משטח גרוני היא קבלה תאוצה מיידית ועד מהרה מרגע קימתי ועד צאתי את הבית ונסיעתי למרכז והשתהותי שם עד אחה"צ וחזרה לפנות ערב ירושלימה - כבר הייתי לגמרי חולה.

 מתוך שכך היות ששערתי שמחכים לי ימים של חידלון ואפיסת כוחות אזרתי כוח ודשדשתי לעבר הסופר הקרוב וקניתי מלוא השקיות מיני פירות ושאר ירקות: מלפפונים, חסה,פטרוזיליה סלרי עלים, עגבניות גמבות אדומות וצהובות, תפוחים, תפוזים ומנדרינות סמוקות לחיים ומתוקות שכל כולן משדרות קחי אותי אורית.

 גם פריכיות אורז ( הס מלהזכיר כל שכן לאכול לחם  שכן בזמן מחלה -פחמימות מגבירות את החולי ) גבינה חמאה ומשם עם כל המטלטלים נסחבתי הביתה עייפה ומותשת וצנחתי אחר כבוד על המיטה למשך ששה ימים תמימים.

על ערימת הספרים שהייתה מונחת ליד מיטתי הבטתי מאוכזבת כאומרת: "צר לי יקירי אבל לא הפעם, כנ"ל לא לעיתונים שנערמו בכניסה לביתי".

כך שכבתי לבד במיטה גלמודה ובודדה מלאת רחמים עצמיים ומאידך שמחה שאני לא בחוץ כאשר סערת הגשמים בעיצומה וגשם עז ניתך ארצה.

חשבתי לעצמי האם אלמלא החולי הייתי הולכת לרקוד סלסה עם חברתי ביום שני בערב כפי שקבענו שבוע קודם?

הודעתי לה טלפונית בחזרה הביתה שלא אגיע והיא מן הסתם הלכה לרקוד, הגשם לא מפחיד אותה.

היא התקשרה למחרת ושאלה לשלומי האם אני מרגישה בטוב?

 "כן," היא הלכה לרקוד אתמול ענתה לי :"היו הרבה אנשים הם לא עשויים מסוכר והגשם לא המיס אותם".

הוסיפה ושאלה האם  אבוא איתה מחר לקונצרט ( מזה שנתיים היא משכנעת אותי לבוא איתה לשלל הקונצרטים הפזורים בעיר כפטריות אחרי הגשם בין אם הם בחינם או אם הם בתשלום) כנגנית צ'לו ומורה לספורט היא מלאת אנרגיות ואני מסרבת לה או דוחה אותה בטענות כאלה ואחרות.

אבל היא לא אומרת נואש וממשיכה להזמין אותי.

הפעם לאחר אי אילו מסקנות שהסקתי לעצמי -הבטחתי לה שאבוא כשארגיש יותר טוב.

התקשרה שוב ביום השלישי אחה"צ ושאלה לשלומי האם ארצה בביקורה אצלי ,האם חפצה אני שהיא תביא לי תרופות, זאת שאלה למרות שהיא יודעת את התנגדותי הרבה לתרופות ומלבד חפיסת כדורי ברזל אין בביתי לא מדחום וודאי שלא כדורי אקמול מעולם לא היו.

"לא אין טעם שהיא תבוא, אני חולה מאוד ושקועה עמוק עמוק מתחת לפוך, גם הכנתי מרק ירקות עשיר ומהביל ונחכה עד יעבור הזעם, זעם החולי ונפגש בשבוע הבא" עניתי לה.

חשבתי לעצמי שהיא מאוד חמודה ומשתדלת למעני ואני רוצה לפצות אותה על האכפתיות שהיא מגלה כלפי אז אבוא איתה לקונצרטים סה"כ לא כזה נורא " כולה קונצרט" זה וודאי לא אופרה, לאופרה אני בשום פנים ואופן לא אלך, זה לא בשבילי הדברים הללו- יש גבול לכל תעלול לכל התחשבות בשני.

אחרי הכול גם אני ניגנתי בנעורי המוקדמים בגיטרה ובילדותי למדתי בקונסרבטוריון ואף הופעתי בקונצרט אחרי שלמדתי בלט בסטודיו למחול ואפילו הופענו פה ושם.

לא יאומן הכיצד זנחתי את הכול בגיל ההתבגרות לטובת מוזיקת פופ וריקודי ג'ז.

ביום שלישי  בבוקר התקשר ידידי הטוב ושאל לשלומי יש לנו מסורת של שיחת טלפון פעם בשבוע מזה כשנתיים.

בעבר ניהלנו יחד קהילה באינטרנט שידעה ימים יפים של דיונים מחכימים וסוערים שהחברים בה היו  מקשת הגילאים של: 23-50 כאשר הגיל הדומיננטי והעיקרי היה 30-45.

אחלה קומונה שוקקת חיים אשר הצטיינה בדיונים קבועים כל אחד כתב בה לפי תחום התמחותו והתעניינותו שזה אומר: ספרים, קולנוע, גינון, תזונה טבעית, כתבות רציניות על מוזיקה,טבע   ושיחות נפש על החיים.

כן,התקיימו  כמה מפגשים  בבתי קפה לצד הופעה, יצאנו לרקוד יחד בדאנס-בר, מפגשי חברים בביתו של  אחד מהחבר'ה ואפילו תוכנן טיול לצפון ( שאת פרסומו ניתן לראות כאן בבלוג ) שלצערנו לא התקיים.

הקהילה התפרקה ואיש איש הלך לדרכו, כאשר חליתי לפני שנתיים ולא יכולתי לעלות תכנים ולהגיב לתכנים של אחרים אז לאט לאט היא נמוגה והשתתקה, מה גם שהיא הייתה קהילה סגורה וידידי שהיה העזר כנגדי ואני שהייתי הרוח החיה.

הוא בחור רווק בן 37 שקט וביישן המסיים השנה תואר שני וממשיך  לדוקטורט ואנחנו תדיר מנהלים שיחות נפש ארוכות ומנתחים  מצבים הוא תמיד אוזן קשבת לי.

בחור רציני.

 מידי פעם הוא מזמין אותי להיפגש איתו ללכת לראות יחד סרט, כמבקר קולנוע הוא מקבל  זוג כרטיסים בחינם.

עד כה לא יצא.

מעתה זה יתחיל לצאת.

הרבה לא יכולתי לשוחח באותה שיחת טלפון כי כאב לי מאוד הראש והגרון היה מאוד שורף אבל הקשבתי ושמעתי והבנתי.

סוף סוף -הבנתי את מה שלא הבנתי עד אז.

הוא שוב התקשר למחרת והמליץ על תה חם והרבה מנוחה. תוכניות ומעשים בצד עכשיו אורית מעתה רק מנוחה.

חייכתי והבטחתי לו שכך יהיה- ואכן כך היה כי אי אפשר היה אחרת.

מאוחר יותר התקשרה חברתי הטובה מזה כמה שנים.

הכרנו אחרי הגירושים סיפור חיינו דיי זהה.

חזרנו בתשובה אי שם בגיל 20 אני בארץ היא בחו"ל התחתנו ילדנו ילדים וניהלנו אורח חיים דתי אח"כ התגרשנו וירדנו מהדת. לא לגמרי ירדנו כי הדת קיימת בתוכנו אבל אנחנו כבר לא דתיות כשם שהיינו ואנחנו חיות בתפר הדק שבין להראות חילונית ולחשוב כחילונית/דתית.

יש לנו הומור משותף על איך אנחנו רואות את המציאות ואיך אנשים רואים אותנו ,על איך אנחנו מול הילדים שלנו שחינכנו אותם בקטנותם להשקפה דתית ואיך זה בפועל קורה היום חלק מהילדים לא דתיים, לחיות במציאות האמביוולנטיות המורכבת הזו שרק מי שהיה שם עשוי להבין את הדקויות שבה.

לפני כמה חודשים היא עזבה את ירושלים, את השכונה שהיא כבר כמעט לגמרי דתית, שהייתה בראשיתה לגמרי חילונית, עכשיו עזבה לעיר שהיא מאוד חילונית.

היא מאוד מתגעגעת לירושלים ומצטערת שעזבה לא ידעה להעריך אותה נכון.

התחילה לעבוד במקום עבודה נחשק ואחרי שבוע של עבודה אינטנסיבית של מצאת החמה עד צאת הנשמה 12 שעות של עבדות שלא נגמרים היא שואלת האם יש עבדות במאה ה-21 ?

והיא בכלל לא שחורה אלא לחלוטין לבנה פולניה טהורה משני הצדדים.

בקיצור העבודה הזו שהייתה עבורה סוג של פנטזיה הפכה לסוג של שעבוד.

מה שנקרא לא כל הנוצץ- זהב.

אמרה שהיא מתגעגעת לפגישות שלנו שאני מאוד חסרה והיא תגיע לירושלים לסידורים אחת לחודש האם מתאים לי שנפגש שנלך לשופינג ונאכל במסעדה הקבועה שלנו.

אמרתי שכן, בוודאי, ברור שנעשה זאת כמו בימים הטובים שלנו יחד ועכשיו כל אחת הלכה לדרכה,היא שם ואני כאן.

מדהים איך שהמציאות משתנה אמנם רחוקות מאוד פיזית אבל בשיחות הטלפון -הקול מקרב את הלבבות.

ביום רביעי התקשרה חברה אחרת שמזמן לא דיברנו והמליצה על הופעה שנלך יחד והיה נחמד ונעים לשוחח ולדבר למרות שהרבה לא דיברתי ויותר הקשבתי ואח"כ עוד שיחה נחמדת עם אחותי שאיך שלא יהיה  אנחנו  מתחילות את השיחות שלנו בקיטורים זה מתהפך בהמשך  לצחוקים על החיים.

חח שיחות נשים.

עם אמא שלי דיברתי רק פעמיים היא דאגנית ואני משתדלת לא לגרום לה לדאוג.

התנצלתי שלא יכולתי לבוא לבקר השבוע- אני  חולה.

 הרגיעה אותי באומרה: שקודם ארגיש בטוב וזה בסדר גמור ולכל שבוע יש בשביל זה את השבוע הבא.

אז סיכום השבוע שעבר הייתי מאוד חולה ועתה אני מחלימה ( עוד מצודדת ומשתעלת קלות ) ומוקפת בחום ובאהבה בחברים טובים שנמצאים שם עבורי שזה כלל וכלל לא מובן מאליו.

אבל מה מעוד הפליא והפתיע אותי כשנכנסתי היום  לבלוג גליתי שלא הייתי חסרה לאף אחד בשבוע שעבר ( במוצ"ש קיבלתי מסר שאני חסרה למישהי  באתר) וזה למרות שאני מכורה וצרכנית רשת דיי קבועה הכותבת בקהילות חברתיות מידי יום ביומו .

נו טוב,  תודו שזה לא נעים.

ובכל זאת זה  עורר אצלי כמה וכמה מחשבות ותהיות  שמשום מה אני לא מצליחה למספר אותם כאן בבלוג ( אתכם הסליחה על אי הנוחות )

              האם המדיה הוירטואלית לא מעבירה רגשות?

1.   האם לא חשים געגוע או תחושת חיסרון למישהו מסוים שלא נמצא בקהילה ולא כותב בה משום שיש גירויים      סביבתיים בלתי פוסקים והם מסיחים את הדעת או שמעולם לא הייתה שם כל דעת והכול דמיון וחזיון              תעתועים?

תשובות לשאלות הללו אין לי - את זה אני משאירה לכם קוראי הפוסט.

מה דעתכם?

וכמה תובנות שחשבתי עליהם השבוע.

לצאת להיפגש  כמה שזה מתאפשר עם חברים לבילויים שונים ומגוונים גם אם הבילויים המוצאים  הם לא בדיוק מה שאני מעדיפה ורוצה ולו משום שזה נהדר ונפלא שיש חברים איכותיים הנמצאים שם עבורי והם נאמנים  ולא מוותרים עלי למרות שאני כל הזמן דוחה ניסיונות לצאת לבילוי.

1.  לחזור לתוכנית הראשונית שבשלה הקמתי את הבלוג לעלות את הגיגי מחשבותיי והתרשמותי מהחיים ולהתמקד בחברים  שלי באתר ופחות להתפזר בקהילות השונות (אני מודה, יש לי נטייה להתפזר).
3. כתיבה בקהילות אמנם חושפת את כתיבתך לכמות רבה של אנשים, הרבה אנשים עשויים להכיר אותך אבל מדובר בהכרות שטחית ולא מחייבת הכרות קלילה ולא מתעמקת.
5. בכתיבה בקהילות  אין צורך להתאמץ ולחפש תכנים חדשים לכתיבה של פוסט- אין מאמץ, יש נוחות אבל גם אין פירות כלומר אין הכרויות אישיות לטווח הרחוק.

      5.  בכתיבה בקהילה יש חשיפה לפגיעות שונות מצד אנשים הן מעצם העובדה שאנשים יכולים לקחת נושא רציני                בדיון ולהגיב לו כראות עיניהם שעשוי לפעמים להיות בשחוק ובלעג ולקחת את כוונת הדברים למקום לגמרי אחר             ממה שהתכוון המשורר, סביר מאוד להניח שזה לא יקרה בפוסט שפורסם בבלוג.

      6.    אנשים רגישים בעלי נפש עדינה עדיף להם להתמקד במרחב הפרטי ולא במרחב הציבורי.

קליפ קליל ושמח שמעלה חיוך על השפתיים.

שיהיה חורף גשום - חם -בריא ומתוק לכולם.

שלכם

אורית