| את ימי השישי בחודש החולף ביליתי בחבורה אינטימית המונה כאלף איש. נשים צעירות, גברים עם ובלי כיפה, זוגות מבוגרים...כולם באו לשמוע שיעור ב "קבלה מעשית" . אתם מן הסתם זוקפים גבה – הרי בדורות קודמים נהוג היה להגביל את לימוד "תורת הסוד", "נשמת התורה", הקבלה, לחתך מסויים מאוד של תלמידים (בני ארבעים פלוס, נשואים, תלמידים נבחרים...) וכי מה השתנה ? ובכלל, איך אפשר ללמוד קבלה בחברותא גדולה כל כך ? התשובה שלי היא- נדמה לי שאי אפשר. ובכל זאת- אפשר ללמוד לא מעט בבקרים הללו: ראשית- אפשר ללמוד כיצד להעביר פרזנטציה באופן כמעט מושלם.כי אלי רייפמן הוא לא עוד מרצה רגיל אלא סטנד אפיסט מעולה- מפלרטט עם הקהל, נהנה מכל רגע, בעל שפה קולחת וביטחון עצמי שופע....תענוג לכל אוזן ובמיוחד לאוזן המקצועית שלי שנהנית ללמוד "איך לעשות זאת נכון". שנית- וכאן קצת על טבע האדם- – יש משהו מכמיר לב בכמיהתם של הנוכחים באולם (ואני בתוכם) לנסות ולגעת בלבם של המקורות היהודיים, לדעת את העיקר, את השימושי, תוך דילוג על שלב הלימוד המעמיק. יש משהו מגוחך מעט ברצון לקבל בעשרה שעורים, בסיס שאנשים בדורות קודמים השקיעו את מיטב שנותיהם כדי להבינו ולוא במעט . האם הסיבה לכך היא היותנו דור האינסטנט ? האם באמת די לנו בנגיעה קלילה, מהירה, בכדי להגיע לסיפוק ?התשובה, בדומה למורכבות הקהל, מורכבת כפי הנראה גם היא מאפשרויות רבות – מן הסתם יש אחדים שהגיעו כדי לשמוע מרצה ששמעו יצא למרחוק , אחדים מחפשים תשובות או תקווה, אחדים לא ידעו לומר מה בדיוק באו לחפש ואחרים רוצים פשוט להנות מ"שעת תרבות". אלף אנשים, אלף תשובות- מעניין מה היה עולה אילו היו מעבירים כאן סקר. ואחרון חביב- אומנם נאמר- אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו, ובכל זאת- נדמה לי שבמקרה זה, יש בשם הקורס ובשימוש התדיר במונח "קבלה" הטיה שאינה משחקת בהכרח לטובת העניין. עבורי לפחות מעלה המלה "קבלה" מערכת אסוציאציות שיש בהן הזמנה ללימוד מעמיק ותובעני. אז נכון שלרייפמן יש לא רק שפע של ידע, אלא גם רצון אמיתי להעביר לנוכחים משהו מרוח הקבלה, משהו מ"פיסיקת האור" ומהדרך שתאפשר לכולנו להגיע לאורח חיים טוב יותר והלוואי שיצליח.אבל- אולי היה כדאי לשים "תווית" צנועה יותר על הניסיון היפה הזה. לקריאה בנושא רלוונטי: מוזמנים לקרוא את הביקורת על הספר "ההיסטוריה של האלוהים" בדף היומן האישי באתר שלנו :www.apriori.co.il |