| חשבתי בתמימותי שזה אפשרי. חשבתי שאת האהבה ניתן להחזיק כמו שמחזיקים מברשת שיניים, פעמיים ביום, בוקר וערב. חשבתי שאת המרחק לירושלים נמדד בקילומטרים והמרחק ללבך נמדד במילימטר אחד. חשבתי שהס.מ.ס.ים והטלפונים הם במקום. במקום הזמן בערסל, במקום הזמן במיטה, במקום הזמן במטבח. לא ידעתי שארגיש בודד דווקא שיש לי חברה טובה. היום הרגשתי וגם אתמול שהמרחק לירושלים לא נמדד רק בקילומטרים אלא בניואנסים הקטנים (כפי שאת אומרת) בשיחה שלא מסתיימת ובשיחה שלא מתקיימת. חשבתי בתמימותי שזה אפשרי. שאפשר לשרוד שבוע ועוד שבוע בלי מגע, בלי להרגיש את הגוף שלך נוגע בגוף שלי, בלי להרגיש את הידיים והשפתיים, בלי להתמזג בגוף אחד. חשבתי שמספיק לישון עם "רוּמי" ולקרוא את הספרים שלך כדי להיות איתך. כל כך הרבה דברים חשבתי ואני עדיין מת להזדיין איתך. מעניין, היינו קרובים יותר כאשר הייתי בטוקיו והיינו בטרוף של געגועים ועכשיו רק מרחקים. |