לחיות עם עצמך בעידן שבו ה"שלום מתחיל בתוכי" (או ליתר דיוק, הריקנות הכללית מתמשכת ב"תוכי") הוא עניין לא פשוט. הצביעות הליברלית מתבטאת בין היתר בשני ציווים: "היה אינדיבידואל" ו"אסור לך להיות אינדיבידואל". מתבררת עוד מימי בית הספר שלא הניו אייג' ולא מבעים ריגשיים אידיוסינקרטיים יכולים להציל את מי שמסרב בתוקף לקחת חלק במשחק החברתי: הוא מופנה מיד לטיפול בחריגים. הדרך, כמובן, היעילה ביותר לטפל בחריגים היא לחשוף אותם "למציאות הבלתי ניתנת לערעור" שבה המצליח בעולם הקריירה הוא מי שמסתגל היטב לאידיאולוגיה שלה. הכל אפשרי, אם רק תגידו כן לכללי המשחק שלנו.
על מנת להסיט את תשומת הלב מכך שהאישיות הפכה לסוג של פארסה, וההבדלים בין האינדיבידואלים הם פונקציונליים למערכת בדיוק כמו העטיפה על היוגורט, ישנו פס ייצור של גלולות מתוקות להשקיט את הכאב. אחת מהן אנו מכנים "רוחניות", והיא נפוצה החל מפינות האסטרולוגיה, עבור בייעוץ גרפולוגי ועד לפסיכולוגים הפורקים את תסכולם ברחבי הסייבר ספייס. מה שאיננו נגלה בתוך ה"אני האותנטי" המזויף שחכמי הזמן החדש הבורגני מוכרים לנו, הוא האופי האלים והסאדיסטי שהם מקיימים על מנת לסבול את האופי האלים והסאדיסטי הכללי שבו חברת הסחורות מקיימת את עצמה.
סיפור ההצלחה האמריקאי מתגלם, ולא במקרה, ברוצח סידרתי. כאשר שואלים אותו במה אתה מאמין הוא יבחר כנראה בתשובה הנכונה היחידה: "כלום". ניצוץ המודעות הזה כנראה יותר אמיתי ממערכת ה"אנרגיות" וה"אור" הפנימי שמוכרים לנו, מכיוון שמעט יותר קשה לשבת עם עצמך ולדבר על טוב הלב הפנימי האין סופי שלך כאשר בחוץ מישהו מחטט בזבל. באותה מידה ממש, גם יותר קל לעסוק בלב שבור ובדמעות מרות של חיים אבודים מאשר לחשוב כיצד האישיות המלאכותית שהובילה לאותם חיים אבודים מאומצת כל יום מחדש בתור הברירה הטבעית, הדובי שאתה הולך לישון איתו בלילה.
|