כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    רכבת ההרים של החיים

    געגוע

    37 תגובות   יום שני, 21/11/11, 08:32

     

    לקח לי כמה רגעים לזהות ולאפיין את התחושה שהתפשטה לי בגוף כשנכנסתי לחדר המלון בפעם הראשונה. זאת היתה סוג של חמצמצות מתוקה. הגעתי אחרי נהיגה מתישה של כמה שעות ומיהרתי לארוחת ערב במסעדת המלון, שנקבעה זה מכבר. המלון היה מפואר ומפנק. נקי. רחב ידיים. מעוצב בקוים נקיים וישרים. מיהרתי לחדר. רציתי להתקלח ולספיק לשים את הראש לכמה דקות. פתחתי את דלת החדר בקומה האחד עשר, נשמתי עמוק, הבטתי סביב וישר הרגשתי את החמצמצות המתוקה.

     

    עמדתי באמצע החדר עם המזוודה ביד והבטתי במיטה הרחבה שיכולה להכיל קבוצת כדורסל, על המרפסת שמשקיפה על המפרץ מגובה של 11 קומות ועל סלסלת הפירות והשוקולדים שחיכתה על השולחן בפינת הישיבה ולפתע הצטערתי. הצטערתי שאני לבד. מה אני אעשה במיטה הגדולה הזאת? מי יאכל את כל הפירות האלו? ובשביל מה לכל הרוחות הכינו לי ארבעה מגבות ושני חלוקי רחצה? דווקא במרפסת ידעתי שאני אעשה שימוש מעולה. השילוב של שמש, סיגריות וספר תמיד עשה לי טוב. דקה מאוחר יותר כשעמדתי בקלחת מתחת לזרם המהביל של מים דוקרים, רותחים ומפנקים כבר ידעתי שאני מתגעגע אליה בכל מעודי. מתגעגע לאישה שמעולם לא היתה לי.

     

    עם המצב רוח הנוגה הזה ועם בטן מקרקרת ירדתי למסעדת המלון והצטרפתי לשולחן הארוך של ערב הפתיחה. במרפסת של המסעדה עשו על האש והיה תור ארוך של סועדים שעמדו עם צלחות מושטות ומבט רעב בעיניים. בתוך חדר האוכל התמונה היתה דומה. תבשילים מסוגים שונים בשפע מבלבל מסודרים בשולחנות הגשה. הסתובבתי עם צלחת ריקה והרגשת בלבול למול השפע המסנוור. מרוב אלטרנטיבות לא ידעתי מה לבחור. רציתי לבחור רק את מה שבאמת טעים ולא לבזבז את הרעב הנפלא הזה על נסיונות כושלים. כמו עם נשים חשבתי לעצמי. יותר מידי ושום כלום.

     

    בבוקר הקצתי לאיטי. בדרך כלל אין לי זמן להתעורר. איך שהשעון מצלצל אני מזנק למלקחת, מגהץ חולצה ונוסע למשרד. במלון לקחתי את הזמן. חופש. במשך שעה ארוכה התפנקתי במיטה מקשיב לקול רחשי הגלים. ישן לא ישן, נרדם ומתעורר. רק בבוקר נינוח כזה הבנתי כמה זקפת בוקר, מפוארת ככל שתהיה, יכולה להיות גם קצת עצובה. מבוזבזת כמו החדר הגדול הזה, כמו המיטה הרחבה, כמו חלוק הרחצה השני.

     

    דילגתי על ארוחת הבוקר. לקחתי קפה מארומה שבטיילת שמתי אוזניות והלכתי לקצה השני. זכרתי שיש שם סטימצקי. מיכלי המליצה לי על "נויילד" אבל הוא אזל. אז לקחתי את "ארבע בתים וגעגוע" של אותו סופר. התחברת מייד. עוד בדרך חזרה התחלתי לקרא תוך כדי הליכה. אחר כך קראתי בבריכה, אחר כך קראתי בהרצאה, אחר כך קראתי במפרסת, ואחר כך קראתי במיטה וכל הזמן הזה לא הפסקתי להתגעגע. להתגעגע לאישה שלי שטרם פגשתי.

     

    עלילה קטנה ומתוקה. אבל גם קצת חמוצה פה ושם. יש שם אהבה, שותפות, קרבה ואיכפתיות ומאידך גם תסכולים, שתיקות ,כעסים וקשיים. מצאתי שם את כל מה שאני מייחל לעצמי כשאני מתגעגע ובאותה נשימה גם את כל מה שמרתיע אותי כשאני מפוקח. עם כל האהבה שבעולם, עדיין הביחד הזה יכול להיות קשה, אכזר וכמעט בלתי אפשרי.

     

    לבסוף נגמר החופש ונגמר הספר. מאוד שמחתי לחזור הביתה. הגעתי לתל אביב לפנות ערב, אספתי את הילדים, עצרתי לקניות חפוזות וטיפסתי שתיים וחצי קומות עם מזוודה, תיק צד וארבע שקיות של מצרכים. נכנסתי ועמדתי באמצע הדירה. נשמתי עמוק והרגשתי איך הנינוחות הביתית הזאת מתפשטת בכל אברי. כל דבר היה במקום. המאפרה לייד המחשב. השמיכה על הספה, הנעליים מתחת לשולחן והכלים בכיור. עשינו שיעורים, הכנו ארוחת ערב, שמנו כביסה ונרדמנו מול הטלויזיה. כבר חלפו מספר ימים. אילת הפכה לזכרון רחוק ומטושטש. רק הגעגוע עוד מציץ מידי פעם, עושה סיבוב בתוך הסרעפת וחוזר לישון מתחת לפוך.

    דרג את התוכן:

      תגובות (37)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/3/14 19:56:
      מענין איך הגעתי דווקא לפוסט הזה... תאור מושלם של הרגשות שלי כתוב יפה כל כך
        4/4/12 11:06:
      אוהבת את כתיבתך שעושה לי גם סיבוב בתוך הסרעפת... ה"מצחיק" שהעליתי השבוע את ה"געגוע" שלי (בחיי שלא העתקתי) ויותר מפתיע שהוא מדבר על האהבה שלא מתה. ובכלל געגוע זה משהו שמגעגע בי בהמון שאלות...אפשר להתגעגע למשהו שלא חווינו? הוא מתוק עד כאב שרו כבר...
        2/4/12 00:37:
      המקום הזה בסרעפת - מקום של ענג ושל כאב. לפעמים אני שוקלת לעבור ניתוח להסרת הנקודה הזאת
        9/3/12 10:10:
      לגמתי בשניות.מעולה.כתוב מצויין.ממחיש.וכן גם לרגעים עצוב.עצוב כזה לא של עצב,של געגוע
        24/2/12 17:43:
      לפעמים עדיף ה"לבד" לבד מאשר ה"לבד" ביחד....
        7/2/12 16:30:
      לפעמים.... צריך לדעת להנות גם מהלבד בחופשה.... למרות ההתכוצות הזו בלב. החסרת הפעימה..... התחושה הזו של.... בדד.... הרי נסעת בידיעה כזו. שתהיה שם לבד. נכו, חבל על הבזבוז הזה.... יכולתם להנות בשניים.... אבל כשזו ברירת המחדל, למד להנות ממנה ולא להעכירה :-)
        18/12/11 00:15:
      בדידות וגעגוע, מה היינו בלעדיהם?
        16/12/11 18:32:
      אבל למה לבדך?
        10/12/11 16:29:
      נולדנו עם געגוע וכיסופים... הם בילד אין בתוכנו. והספר של אשכול נבו אכן עושה סיבוב בתוך הסרעפת....
        25/11/11 09:13:

      צטט: אנה ש 2011-11-22 17:12:39

      הזכרת לי חופשה דומה, שנתיים אחורה, ים המלח, הספר דאז היה צלה של הרוח שאר הדברים היו אותו דבר

       

      התחלתי והפסקתי באמצע.

      אני צריך באמת לנסות לחזור אליו מתי שהו

      :)

        25/11/11 09:12:

      צטט: alive and well thanx 2011-11-23 00:22:31

      הלבד הזה נגע אצלי ישר במרכז הבטן. כמה מודעות יש בך.קראתי את הפוסט החשוף הזה, וגם את התגובות אליו בהזדהות מוחלטת:)

       

      מרכז הבטן זה מעולה.

      תודה לך

      :)

        25/11/11 09:11:

      צטט: ראניה 2011-11-23 13:06:26

      אני כבר הרבה זמן לא מגיבה ,אבל שיהיה .איך אדם שכותב כמוך יכול להתחבר לכתיבה של אדם שכותב כמו ילד בן 13?

       

      ביקורת ומחמאה במשפט אחד- רק את יכולה. :)

      לא מתיימר - אף פעם לא הייתי שוחר איכות אליטיסט. אין לי מושג מה טוב ומה רע- רק מה מפעיל אותי ומה משאיר אותי אדיש.

        25/11/11 09:06:

      צטט: eleni 2011-11-24 18:48:55

      רציתי לבחור רק את מה שבאמת טעים ולא לבזבז את הרעב הנפלא הזה על נסיונות כושלים. כמו עם נשים חשבתי לעצמי. יותר מידי ושום כלום. עם כל האהבה שבעולם, עדיין הביחד הזה יכול להיות קשה, אכזר וכמעט בלתי אפשרי. רק הגעגוע עוד מציץ מידי פעם, עושה סיבוב בתוך הסרעפת וחוזר לישון מתחת לפוך. זה לא מובן מאליו להתאהב ובגיל הזה במיוחד. אבל מה אנחנו מוכנים לעשות אם וכאשר זה יקרה להגיד לאהבה הזו לא עכשיו תבואי אחכ כשאתפנה כשאיה מוכן כשלא אפחד... כולנו פוחדים. .. אהבתי את הפוסט היה בו רצף בלי הרבה התחכמויות אמיתי חשוף זורם אבל לא סופני.... *

       

      צודקת- לא חשבתי על זה ככה. אולי סוג של פיוס.

        24/11/11 18:48:
      רציתי לבחור רק את מה שבאמת טעים ולא לבזבז את הרעב הנפלא הזה על נסיונות כושלים. כמו עם נשים חשבתי לעצמי. יותר מידי ושום כלום. עם כל האהבה שבעולם, עדיין הביחד הזה יכול להיות קשה, אכזר וכמעט בלתי אפשרי. רק הגעגוע עוד מציץ מידי פעם, עושה סיבוב בתוך הסרעפת וחוזר לישון מתחת לפוך. זה לא מובן מאליו להתאהב ובגיל הזה במיוחד. אבל מה אנחנו מוכנים לעשות אם וכאשר זה יקרה להגיד לאהבה הזו לא עכשיו תבואי אחכ כשאתפנה כשאיה מוכן כשלא אפחד... כולנו פוחדים. .. אהבתי את הפוסט היה בו רצף בלי הרבה התחכמויות אמיתי חשוף זורם אבל לא סופני.... *
        23/11/11 13:06:
      אני כבר הרבה זמן לא מגיבה ,אבל שיהיה .איך אדם שכותב כמוך יכול להתחבר לכתיבה של אדם שכותב כמו ילד בן 13?
        23/11/11 00:22:
      הלבד הזה נגע אצלי ישר במרכז הבטן. כמה מודעות יש בך.קראתי את הפוסט החשוף הזה, וגם את התגובות אליו בהזדהות מוחלטת:)
        22/11/11 17:12:
      הזכרת לי חופשה דומה, שנתיים אחורה, ים המלח, הספר דאז היה צלה של הרוח שאר הדברים היו אותו דבר
        22/11/11 15:50:

      צטט: Shantidev 2011-11-22 13:47:15

      בחיי שאני מבין בדיוק על מה אתה מדבר!!

       

      :) ברורררררר

        22/11/11 13:47:
      בחיי שאני מבין בדיוק על מה אתה מדבר!!
        22/11/11 07:49:

      צטט: the rowan 2011-11-21 20:32:18

      מוכרת ההרגשה הצריבה שבמורד הבטן שאין עם מי לחלוק ולשתף וממול הבית הילדים האהובים והבלחות הגעגוע אין על היכולת שלך להוציא את הרגשות במילים

       

      תודה יקירתי

        22/11/11 07:48:

      צטט: פיצקית 2011-11-21 18:45:27

      משובח טוטאל, משובח.
      היטבת כ"כ לתאר,

      הן את ה"שפע" הרגעי הזה שגורם לך להתחרט שאין מי שיחלוק,
      הן את השפע המצוי בך, ומחכה להיות משותף עם מישהי,
      והן את השלווה הזו,

      שיש בלהגיע אל המקום שלך, אל הבית שלך.

       

      LIKE

        22/11/11 06:44:

      צטט: ד י ת י 2011-11-21 15:37:44

      אתה המון שנים במקום הזה - של הגעגוע, הכמיהה, הציפיה... אני יכולה כמעט לשמוע אותך מתענג על הכאב, ועל הלבד, ועל הציפיה - שמה במרפסת של המלון. ואני תוהה.... אני בטוחה שהיו אופציות רבות, מה קורה בדרך? למה תמיד אין המשכיות? למה תמיד זה נגמר? יש לי תחושה שביום שתפסיק לרצות להתגעגע, לשבת על הגדר, להנות מהחור בלב הענקי, להתענג על הכאב, ביום הזה תמצא. כתיבה מענגת, כרגיל

       

      בוקר טוב דיתי.

      תודה על התגובה המושקעת.

      לגופו של עיניין הלוואי והיית צודקת. הלוואי והתחושה הזאת היתה רציפה ועקבית.

      אני מבין שזה הרושם שנוצר אצלך מרחוק, רק מלקא את מה שאני כותב. זה נובע מהעובדה שרק תחושות מסוג זה גורמות אצלי בערה וייצר לכתוב ולחלוק.

      אני חושב שהמיציאות מעט שונה. בפועל, ברוב ימות השנה אני שרוי בנינוחות המנומנמת של החיים ודי מבסוט והנוחות המרקיבה הזאת.

      בוקר טוב

        22/11/11 06:25:

      צטט: 005 2011-11-21 10:26:01

      חמישה כוכבים

      :) תודה 

        22/11/11 06:25:

      צטט: קרן דו 2011-11-21 10:15:56

      אני לא נושמת.

       

      בהתחלה הופתעתי שגם "בצד השני" זה עדיין מפעיל.

      ואז נזכרתי בפוסטים המוקדם שכתבת כשרק הכרנו מזמן מזמן מזמן

      וחייכתי.

        22/11/11 06:20:

      צטט: אורה .ה. 2011-11-21 09:09:50

      יפה ששיתפת - כתיבתך זורמת ומעניינת !

       

      תודה אורה. שמח שאהבת

        22/11/11 06:19:

      צטט: magic woman 2011-11-21 09:04:11

      קוראת מחייכת וכל כך מבינה ,,,, איזה דברים נפלאים יש לנו מידי יום שמחכים לנכון או לנכונה שיגיעו שאיתם נוכל לחלוק,,,,,,,

       

      לכאורה כל כך פשוט, אבל בפועל סבוך, מורכב וכמעט לא אפשרי

        22/11/11 06:10:

      צטט: עירית ~ 2011-11-21 08:58:09

      קסם הים האדום.

       

      עירית מותק - תודה.

      רק היום נכנסתי לבלוג החדש והמהמם שלך.

      אני בטוח שאני יבוא לבקר שוב ושוב.

      8888 נעלמו כלא היו וטוב שכך. הם פינו מקום לכל העתיד לבוא.

      נשיקות.

        21/11/11 21:58:

      כמו עם נשים חשבתי לעצמי. יותר מידי ושום כלום

      less is more

      ?

        21/11/11 20:32:
      מוכרת ההרגשה הצריבה שבמורד הבטן שאין עם מי לחלוק ולשתף וממול הבית הילדים האהובים והבלחות הגעגוע אין על היכולת שלך להוציא את הרגשות במילים
        21/11/11 18:45:

      משובח טוטאל, משובח.
      היטבת כ"כ לתאר,

      הן את ה"שפע" הרגעי הזה שגורם לך להתחרט שאין מי שיחלוק,
      הן את השפע המצוי בך, ומחכה להיות משותף עם מישהי,
      והן את השלווה הזו,

      שיש בלהגיע אל המקום שלך, אל הבית שלך.

        21/11/11 15:43:
      מקסים ומרגש. תודה. http://www.youtube.com/watch?v=e68Iaoh3VNU
        21/11/11 15:37:
      אתה המון שנים במקום הזה - של הגעגוע, הכמיהה, הציפיה... אני יכולה כמעט לשמוע אותך מתענג על הכאב, ועל הלבד, ועל הציפיה - שמה במרפסת של המלון. ואני תוהה.... אני בטוחה שהיו אופציות רבות, מה קורה בדרך? למה תמיד אין המשכיות? למה תמיד זה נגמר? יש לי תחושה שביום שתפסיק לרצות להתגעגע, לשבת על הגדר, להנות מהחור בלב הענקי, להתענג על הכאב, ביום הזה תמצא. כתיבה מענגת, כרגיל
        21/11/11 10:26:
      חמישה כוכבים
        21/11/11 10:15:
      אני לא נושמת.
        21/11/11 09:09:
      יפה ששיתפת - כתיבתך זורמת ומעניינת !
        21/11/11 09:04:
      קוראת מחייכת וכל כך מבינה ,,,, איזה דברים נפלאים יש לנו מידי יום שמחכים לנכון או לנכונה שיגיעו שאיתם נוכל לחלוק,,,,,,,
        21/11/11 08:58:
      קסם הים האדום.

      פרופיל

      t o t a l
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון

      תגיות