כפולטו כך בולעו. מדינאים ופוליטיקאים פולטים אמירות שללא ספק, משקפות את המתחולל והמשתולל בקרבם פנימה. עלבונות, דעות מפוקפקות, הזיות, אמירות מגלומניות, הכל הכל בפליטות הפה. 

"יש לי דעות מוצקות משלי, אבל אני לא תמיד מסכים איתן", אמר ג´ורג´ ווקר בוש, הנשיא בעל הרזומה של פליטות הפה והאמירות המטופשות ביותר. מיד לאחר שסיים בוש לומר את המשפט המונומנטלי הנ"ל, הוא ניסה לנמק אותו באלף ואחת הנמקות. אולם את פליטת הפה האומללה הזו, אי אפשר היה להחזיר. כמו שאומר הפתגם העממי: צא ורדוף אחר הרוח.

גם אם הפוליטיקאים ושלל הטיפוסים המצוטטים בכתבה הבאה, יקראו אותה בעיון, ספק אם ירדו לעומק דעתם שלהם. במקרים רבים יותר מדי, הם יתפסו את ראשם בין ידיהם ויבקשו למחוק את פליטות הפה מהפרוטוקול של הזיכרון הקולקטיבי. אלא שלציבור יש זיכרון ארוך, וכמו שאמרה הגננת, מילה שנאמרת לא חוזרת.

"אני לא יכול לראות את נתניהו, הוא שקרן", אמר לפני כשבוע נשיא צרפת סרקוזי, לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה בוועידת ה-20G. אובמה, כמו רכלן שכונתי, החרה והחזיק אחריו: "אתה עייף מזה, אבל אני צריך להתמודד עם זה כל יום". כשל טכני בניתוק המיקרופונים, הביא לדליפת הדעות האישיות של המנהיגים, על הקולגה הישראלי.

פליטות הפה של סרקוזי ואובמה, מיצבו את נתניהו במשבצת העולמית של הפוליטיקאי, שכולם אוהבים לשנוא. חלפו יומיים, ואז הצטרף חבר למועדון המושמצים, עיתונאים סיפרו על פליטות פה נוספות של צמד הרכלנים, אובמה וסרקוזי. על המוקד הועלה נשיא יוון, (עד לפני כשבוע), ג´ורג´ פפנדראו. סרקוזי הנפיק דיאגנוזה פסיכיאטרית על הפציינט, וטען שהוא "בדיכאון". הוא הוסיף וטען ש"פפנדראו משוגע לגמרי, אין טעם ללחוץ עליו, הוא בשפל המדרגה".

המשנה לראה"מ, סילבן שלום (שלבטח חיכך ידיים בהנאה למשמע המחמאות שקיבל נתניהו החביב עליו), ממליץ להתעלם. "אין צורך להתייחס לעניינים הללו כמרכזיים", אמר בראיון לתקשורת. "פוליטיקאים אומרים דברים אחד על השני, ואחר כך יושבים באותו שולחן. כולם מדברים על כולם, לפעמים אפילו חברים טובים, ובטח במקצועות כאלה תחרותיים".

פליטות פה של מנהיגים ומדינאים, ממלאות אנציקלופדיה עבת כרס. לא תמצאו שם מידות טובות, לויאליות ופרגון, גם לא חכמה, נועם ומוסר. מה כן? ובכן, מנות גדושות של רוע, זדון, יהירות והרבה הרבה כסילות וטפשות.

פליטת פה? תקרית דיפלומטית

מחמאות הן חלק מהשיח הדיפלומטי. הוגו צ´אבז, נשיאה הצבעוני של ונצואלה, הגדיר את בוש כ"אלכוהוליסט". לכל הדעות מדובר באמירה חסרת נימוס, שכן היא נאמרה בעת ביקורו של צ´אבז בניו יורק. ככה מעליבים מארח?

יותר מכל מדינה, הרי שאין גבולות לרוע בשלולית הפוליטית הישראלית; "גם אם שמעון פרס יתמודד לבד לוועד הבית", אמר אהוד ברק שבעצמו זוכה לפופולריות ורייטינג גבוה, "הוא יגיע למקום השני". האמירה המעליבה הזו לא הפריעה לאהוד ברק לאחר חודשיים, לקרוא להמונים להתלכד מאחורי פרס ולתמוך בו.

ארקאדי גאידמאק, האיש שטען שהוא הפוליטיקאי היחיד במדינת ישראל, הציע לשרי הממשלה ובמיוחד לעמיר פרץ, לעשות הסבה מקצועית. "מה פרץ יודע לעשות, להיות נהג מונית?". נהגי המוניות והמלצרים נעלבו עד לשד, למשמע ההשוואה הבלתי מחמיאה לשרי הממשלה; כך אמר גאידאמק: "חברי הממשלה הם פרימטיביים וחסרי תרבות, הם חושבים כמו נהגי מוניות או מלצרים".

סר וינסטון לאונרד ספנסר צ´רצ´יל, אחד מגדולי המדינאים של המאה ה-20. הוא אבי פליטות הפה המעליבות, אם כי המושחזות. "קלמנט אטלי הוא איש צנוע שיש לו הרבה סיבות להצטנע", אמר צ´רצ´יל. אטלי שהיה יריבו המושבע, זכה ממנו למחמאות נוספות, אז נכון שצ´רצ´יל לא ירד לתת רמה גידופית של "אפס", אולם תרגם את המינוח לסיטואציה משפילה: "מכונית ריקה עצרה ליד דאונינג 10, וראש הממשלה קלמנט אטלי יצא ממנה".

עלבון של אחד מול אחד, עובר איכשהו, אולם כשמעליבים ציבור שלם ועוד מכפישים עדה, הדבר הוא בלתי נסלח. "פרץ גייס פלנגות שהסתננו למפלגה והשתלטו עליה". כך אמר גיגי פרס, אחיו של היו"ר המודח. "כמו הגנרל פרנקו, הוא גייס את הפלנגות מצפון אפריקה". הגיגי בקושי הספיק לסגור את הפה, וצונאמי של מחאות השתולל בתקשורת. "אני די מזועזע מדברי עצמי", אמר המזועזע, "כל נכדי הם צפון אפריקאים" (מכירים את האמירה הבעיתית: "רבים מחברי הטובים הם יהודים?).

פליטת פה היא במקרים רבים עניין מביך למדי, אולם כשמדובר בפוליטיקאי או מנהיג, היא עלולה להשתדרג לתקרית דיפלומטית, ואף למתח וקצר בין מדינות. אז כשהוגו צ´אבז, נשיא ונצואלה, מגדיר את האו"ם כ"מערכת מיושנת חסרת ערך", אין באמת מי שיעלב, מה גם שרבים מסכימים עם ההגדרה הקולעת הזו. אולם במקרים אחרים, יש גבול גם לפליטות פה.

הצרפתים רתחו על יצחק רבין, שבהיותו ראש ממשלה הביע את דעתו עליהם באופן תמציתי ביותר: "הצרפתים הנבזיים". הדיפלומטים הישראלים נדרשו לשעות רבות של יזע וריצוי, כדי לטשטש את העלבון הבוטה.

"אירן רוצה נשק גרעיני כמו אמריקה, צרפת, ישראל ורוסיה", אמר אהוד אולמרט ואחר כך ניסה לתרץ את האמירה האומללה באין ספור טיעונים. כך למשל, הציטוט לא היה מדויק, המראיין היה חירש למחצה, המצלמה היתה מקולקלת, ועוד.

אולמרט לא היה הראשון שחורר את מדיניות העמימות הגרעינית של מדינת ישראל, אולם הוא לא היה מתוחכם כלוי אשכול שהתבטא: "מדינת ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אולם גם לא תהיה השנייה" (יש המייחסים את האמירה הזו לשמעון פרס).

הנה אמירה מביכה של נשיא ארצות הברית לשעבר, רונלד רייגן. בבדיקת סאונד של מיקרופון הפריח הנשיא הלצה מפוקפקת, ואמר: "אמריקנים יקרים, אני שמח לבשר לכם שרוסיה הוצאה מחוץ לחוק, אנחנו נתחיל בהפצצה בתוך חמש דקות".

האם היה על הרוסים להסיק שמדובר בהצהרת כוונות? ואולי צודק הפתגם האיטלקי שטוען ש: "מי שמתבדח, מתוודה?".

מנהיגים נוספים נפלו בפח היקוש של המיקרופונים הפתוחים; כך אירע לראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון שהתמודד על תפקיד ראש ממשלת בריטניה. במהלך מסע הבחירות הוא פגש מצביעים פוטנציאלים וביניהם אישה ששאלה אותו על מדיניותו בהתמודדות עם ההגירה והפשע.

בראון נכנס למכוניתו, אולם המיקרופון שהיה מוצמד לחולצתו, המשיך לשדר. האומה כולה שמעה את חוות דעתו הבלתי מחמיאה על הבוחרת. "זה היה אסון, היא אישה צרת אופקים וגזענית".

אלא שהאומה הבריטית לא סלחה, בעיית המהגרים בבריטניה היא אקוטית ונוגעת לכל בריטי. התחושה היתה שהממשל מתעלם מהבעיה ומטייח אותה. מאוחר יותר התנצל בראון על התקרית בשידור חי - אך בתפקיד זכה דיוויד קמרון. כך חזרה אליו פליטת פה כבומרנג, והענישה אותו בעונש אל חזור.

רם בלינקוב בתפקיד הממונה על התקציבים, תועד בשיחת מסדרון בה התבטא בחריפות נגד נתניהו. "ראש הממשלה הלך הביתה על דברים פחותים פי כמה". למעשה, מי שהלך הביתה היה בלניקוב.

עמי איילון נענש במו עצמו ועל ידי פיו, הודות לאמירה רברבנית בראיון ל"סאנדי טיימס": "הרגתי ערבים יותר מכל אחד אחר". איילון מיצב את עצמו כשיאן בקטילת ערבים, אלא שהאמירה התנגשה עם האג´נדה הפוליטית של האיש, כמייצג מחנה השמאל. סופו הפוליטי ידוע.

פליטת פה דרמטית טרפדה את התקדמותו של עוזי ארד, שבעקבותיה פרש מראשות המועצה לבטחון לאומי. ארד פלט מידע רגיש בנוגע לשיחות של ראה"מ עם מנהיג מעצמה מסוימת.

"המלחמה בעירק הסתיימה", הכריז ג´ורג´ בוש ב-1 במאי 2003. מאחוריו התנוסס שלט: "המשימה הושלמה". למרבה הצער, שנים רבות לאחר ההודעה המשמחת, המשיכו חיילים אמריקנים להיהרג בעירק. העיתונאים לא הניחו לבוש, ויש הטוענים כי האמירה הזו, כמו גם רבות אחרות אותן השמיע בוש, ריסקו לו את הרייטינג.

לאכול פולקע ולהרגע

הפוליטיקה הישראלית מספקת אין סוף אירועים משעשעים או מביכים (תלוי בנקודת ההסתכלות) של פליטות פה עלובות. "אנחנו קצת מאוכזבים מירי הקאסמים", אמר אהוד אולמרט, עם המשך ירי הרקטות על מדינת ישראל (יום אחרי הסכמה על הפסקת אש). כעת ננסה להעתיק את הסגנון המאופק והאדיש לתחומים נוספים, האם היה אולמרט אומר: "קצת לא נעים לדעת שיש במדינת ישראל ילדים רעבים", "שמענו על החימוש המואץ של החיזבאללה, ואנחנו מיצרים על כך", ובקשר אליו: "אני ממתין בסקרנות לחקירות משטרה נוספות נגדי".

שפעת העופות? היא לא הפחידה את שר הבריאות האנונימי, יעקב אדרי. "אוכל את העוף הראשון שאראה", הבטיח אדרי וניסה להרגיע את ההמונים.

רוחמה אברהם, בשמשה בתפקיד סגן שר הפנים, ניסתה לשחזר את ההיסטוריה, ולהתבטא ממש כמו דמות מלכותית מהמאה השמונה עשרה. בביקור שערכה סמוך לעזה, שמעה אברהם שמחיר הסוכר בעזה גבוה, בעוד שמחיר התותים נמוך ביותר. כתגובה אמרה האנטואנטית הגסטרונומית: "אם אין סוכר, שיאכלו ריבה".

"נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", אמר שר הביטחון במיל. שלבטח מתחרט על האמירה המסכנה ההיא. אולם אם נשאל את מזכ"ל החיזבאללה, ספק רב אם הוא זוכר את האיום המשופם ואת האישיות שפימפמה אותו.

הכרה במגבלות הכח היא תכונה יפה מאד וגם נחוצה, שבאופן כללי, לא מאפיינת פוליטיקאים. "המודיעין יודע מה שהוא יודע, ולא יודע מה שהוא לא יודע", אמר הרמטכ"ל דן חלוץ, לאחר התקרית בה נחטף גלעד שליט. אין מה לומר, אמירה חדה כתער, שגם מסגירה סודות מסווגים.

האמירה הנ"ל מזכירה דברים של חכם הרזים, ג´ורג´ בוש, שבנאום בלתי נשכח ברומא, אמר: "אני יודע במה אני מאמין, אני אמשיך לבטא את מה שאני מאמין...ומה שאני מאמין, אני מאמין שהדבר שאני מאמין בו הוא צודק". העיתונאים האיטלקים ניסו לרדת לעומק הפלפול, אולם החיוך הלעגני של הקולגות מארצות הברית, הבהיר שחבל על הטרחה. במקרה אחר הפריח בוש אמירה שהיא שארת בשרה של הקודמת: "צדק חייב להיות צודק".

כפולטו כך בולעו, אין ספק, פליטת הפה מעידה על המתרחש במוחו ובתודעתו של האומר, כמו גם מלמדת על רמתו המוסרית והאינטלקטואלית ועל השקפת עולמו. המזרחיים כולם זוכרים את ראה"מ, גולדה מאיר, שהגדירה אותם כ"לא נחמדים".

מה חשב איש התקשורת יעקב אילון, כשאמר "מחרדים נעבור לאנשים"? אילון טען לתום לב, חברת התקשורת הסבירה כי מדובר בפליטת פה שאין להסיק ממנה דבר. אולם כמו שיאמר כל פסיכולוג מתחיל, אין חיה כזו "פליטת פה שאין להסיק ממנה דבר". במרבית האירועים המצערים, מעידה פליטת הפה על השקפת העולם הנחבאת אי שם בפנים.

הסגנון זה האדם, רק כך אפשר להבין את האמירה הנמוכה של אברהם בורג, שכיהן כבוד(?) כיושב ראש הכנסת. היה זה ביולי 1999, באירוע חגיגי, בעת שראה"מ דאז, אהוד ברק, ניצב מאחורי הפודיום והציג את ממשלתו החדשה בפני חברי מפלגת העבודה.

ברק ברך בלויאליות את יושב ראש הכנסת החדש, וכתגובה, רכן בורג לעבר חיים רמון שישב לצידו, ונקלט בזמן אמת, כשהוא מפריח לעבר ברק אמירה בלתי פרלמנטרית בעליל. אם נתבטא בעדינות, מדובר בברכה חמה ששלחה את ברק לעולם שכולו טוב, אלא שהסגנון התאים למאפיה סיציליאנית ("שתיחנק, שתיחנק").

הפוליטיקאים הישראלים לוקים בחולאים ידועים, של זחיחות דעת, פטפטנות, שביעות רצון חולנית מעצמם, גסות רוח עלובה ועוד ועוד. זוכרים את ההספד המביך של עזר ויצמן, האיש והפה הגדול, בלוויתו של יצחק רבין? "יחסרו לי השעות שישבתי ודיברתי איתו. יחסרו לי אותן השעות שישבנו לבד, אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים".

חוסר רגישות היא תכונה שמאפיינת אף היא את הפוליטיקאים הישראלים, "אין בארץ אנשים רעבים", אמר אברהם פורז שהוכיח כי לצד חוסר הרגישות, הוא פשוט מנותק, ויותר מזה, הוא אפילו לא פוליטיקאי. פוליטיקאי אמיתי מתעלם ממצבו השבע והדשן, ומצטלם בפנים עצובות ובסמיילי הפוך, ליד מקרר ריק וילדים נפוחי כפן. פורז אפילו את זה לא ידע לעשות.

אמירה חסרת רגישות וסרת טעם, נשמעה מפיו של ראש אכ"א אלעזר שטרן. "לא היה שם שכול ולא יהיה שם שכול", אמר שטרן והסביר שבמהלך מלחמת לבנון כמעט ולא ביקר בבתים בתל אביב. "אני רואה לאיזה בתים אני הולך, אבל אני מסתכל גם לאיזה בתים אני לא הולך". סערה תקשורתית אדירה קמה והציפה את שטרן, הורים שכולים המתגוררים בתל אביב, זעמו על ההתעלמות מהטרגדיה האישית שלהם, ועל ההכללה הבוטה.

פליטת הפה הבאה מעידה על פוליטיקאי שניחן בצירוף קטלני של חוסר רגישות וכסילות יהירה. בראיון לגדעון לוי, (במרץ 1998), אמר ברק משפט שאסור היה לו להיאמר, והוא מעלה הרהורים נוגים על האיש שיושב בכסא הנהג של מערכת הביטחון.

"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". אמר והוריד פטיש עשרה ק"ג על ראשם של משפחות נפגעי הטרור. יריביו הפוליטיים תקפו אותו קשות על המילים השערורייתיות הללו, וחבריו למפלגה ספקו כפיים למפרק השעונים, שמפרק את המפלגה.

עמי איילון הפגין חוסר טקט בולט, כשהגיע למאהל של מחוסרי דיור ופרנסה, והעיר למפגינה על שגיאת כתיב בשלט שהניפה. "שגיאת כתיב מטרידה אותך?", התמרמרה האשה, "אותנו מטריד הרעב".

אותך לגננת

הכרוניקה של פליטות הפה, מתעשרת בעיקר במערכות בחירות. באוקטובר 1997 בא בנימין נתניהו לביקור בבית הכנסת של המקובל הרב כדורי בירושלים, כדי לברכו לרגל החגים.

נתניהו היה אז בעיצומה של קדנציה סוערת ומרובת קלקולים, ממשלתו קרטעה. נתניהו ניגש אל הרב כדורי ואז לחש על אוזנו את המשפט המדהים: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". הלחישה הוקלטה על ידי כתב קול ישראל שנכח במקום והצמיד מיקרופון מאחורי גבם. במקביל צולם נתניהו גוהר אל עבר הרב כדורי. הפרשייה עוררה סערה גדולה. נתניהו, שנתפס כמי שמנהל מלחמה באליטות הישנות, נראה כמפלג, זורע שנאה ודה-לגיטימציה לקבוצה מסוימת בעם. חוגי השמאל חגגו, בכל הזדמנות הם ליחששו לעבר נתניהו: "מי שכח מה זה להיות יהודים?".

פוליטיקאי שצבע את מערכת הבחירות בצבעים של קטטה בגנון, הזכיר לכולם את התלונה האולטימטיבית מימי הגן: "הגננת זיווה, תגידי לסיוונה, היא מעתיקה ממני את הציור". עמיר פרץ התלונן לפני הבחירות על היעדר אתיות של המפלגה היריבה, קדימה. "אנחנו מכינים תוכניות רציניות בכל התחומים, ומיד, יום לאחר מכן, הם מפרסמים תוכניות דומות". נו נו נו לקדימה.

וכמובן, איך אפשר בלי שאול מופז, שכחלק ממסע הבחירות שלו לראשות הליכוד, הבטיח לבעלי הבאסטות בשוק התקווה, ש"בית לא עוזבים".

כדי לחזק את הצהרותיו לפיהן לא יעזוב את המפלגה בשום תנאי, פתח מופז את סגור ליבו, וסיפר ש:"שרון הציע לי להיות סגן ראש הממשלה ושר הביטחון — עמדתי במבחן הכי קשה".

חלפו יומיים, ואז ביצע מופז פליק פלק מרשים, ואף צבע את המהלך הבוגדני בצבעים אידאולוגים: "תנועת הליכוד הולכת ומתרחקת ממני, היא פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית וזו לא דרכי. החל מהיום אני רואה עצמי חבר תנועת קדימה". אמור מעתה, לא מופז נטש את הליכוד, אלא הליכוד נטש את מופז ובגד בדרך.

אבל מה אנחנו רוצים משאול מופז, טירון פוליטי, כשמדובר באושיה פוליטית כמו פרס, שגם שייכת לאבות המייסדים של הפוליטיקה הישראלית. בעקבות חרושת השמועות על כוונותיו לערוק לשורות קדימה, הצהיר פרס בפומפוזיות: "עזבתי פעם מפלגה עם בן גוריון, וזהו".

ה"זהו" נגמר מהר מאד, ליתר דיוק, אחרי שבועיים. בנאום חסוד אמר פרס: "במבנה הפוליטי הנוכחי אי אפשר לקדם את תהליך השלום, אלא רק בדרך של קואליציה למען שלום ופיתוח. לדעתי האיש המתאים לעמוד בראש קואליציה כזו על פי מבחן התוצאה הוא אריק שרון". ובלי בושה, הוסיף פרס להשתמש במורו ורבו, בן גוריון: "למדתי ממורי ורבי דוד בן גוריון להעדיף את המדינה על פני המפלגה". "להעדיף את המדינה" או את שמעון? הא למדנו שפרס מזכיר את לואי הארבעה עשר שאמר: "המדינה זה אני".

ברוב דברים לא יחדל פשע, מה בער בחבר הכנסת דניאל בן סימון, שהחליט להתבטא בעניינו של גלעד שליט, בעודו נמק בכלא החמאסי? "עיסקת שליט תתבצע בעוד שבוע, לכל היותר בעוד שבועיים". בן סימון ידע שמדובר בעיסקה חמקמקה, וכמו כולנו, גם הוא היה מודע ללחצים העצומים המופעלים בעניין. למרות הכל, כמו ילד ששואב כח מגילוי סוד ברבים, נהנה בן סימון להוכיח לאומה שהוא מצוי בסוד העניינים.

ג´ורג´ בוש היה משלם הרבה כדי להחזיר אמירה פוגענית שאמר לכתב ה"לוס אנג´לס טיימס". האיש הרכיב משקפי שמש בזמן שהעז להפנות לבוש שאלה, כתגובה תקף אותו בוש בלעג נמוך. לאחר מספר שניות הפנים הנשיא המובך שהעיתונאי הוא כמעט עיוור, והתנצל התנצלות עלובה.

ואם הזכרנו את ג´ורג´ בוש, לא נוכל לוותר על פליטות פה גאוניות שהגחיכו את העולם ויושביו. "אחד הדברים הקשים בעבודה שלי, הוא ליצור את הקשר בין המלחמה בעירק ובין המלחמה בטרור".

"האם גם אצלכם יש שחורים?", שאל הנשיא האינטליגנט את נשיא ברזיל, פרננדו קרדוסו. יכולת הניתוח האנליטית של בוש, מתמצית בפרשנות הבאה: "לא יהיה זה מוגזם לקבוע, שהקולות הצפים עלולים להגיע למועמד זה או אחר". כלומר, אין סיכוי שהקולות הצפים יתאדו, והם יהיו חייבים למצוא כתובת. מסעיר.

במקרים רבים פליטת פה מכוונת לחלוטין. כך זכה עמישראל כולו לשמוע את דעתו של משה בוגי יעלון על ראשי מערכת הביטחון. למרבה הפשע, שר הבטחון מופז החליט שלא להאריך את כהונתו כרמטכ"ל, ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות.

יעלון לא הגיב מיד, כיאה לביטוי "נקמה אוכלים כשהיא קרה". אולם העולם שמע את תגובתו לאחר זמן, בנאום המונומנטלי המוכר כ"נאום הנחשים". "שאלו אותי למה אני מסתובב בנעליים גבוהות בקרייה, אמרתי שזה בגלל הנחשים...". יעלון שלח רמזים עבים לגורמים שהביאו להדחתו: "עד שלב מסוים אתה מסתכל 180 מעלות ומאחוריך הכל בטוח. בשלב מסוים הבנתי שצריך להתחיל להסתכל סביב וגם 360 מעלות".

מכירים אמירות שמתחפשות לפליטות פה, והן מניפולציה במיטבה? כך אירע לנתניהו שבראיון עיתונאי עם העיתונאי חיים יבין, הזכיר את תקיפת הבסיס הסורי. פליטת הפה סייעה לנתניהו להיבחר לראשות הממשלה.

"צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג", אמר העיתונאי אמנון אברמוביץ, שהיה ידוע כאחד ממבקריו הבוטים ביותר של שרון. אברמוביץ לא הסתיר את תמיכתו בהתנתקות, הוא טען כי התקשורת חייבת להעניק לשרון ימי חסד כדי שיצליח להוציא את התוכנית לפועל.

"מדינת ישראל עומדת בפני מלחמה טוטלית בה יופעלו כלי נשק להשמדה המונית", התבטא אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג. פרשנים מיהרו לסנגר כי מדובר בפליטת פה. אולם ללא ספק, היתה זו אמירה שמייצגת עמדה מגובשת, כמו שאמר גורם צבאי: "מן הראוי שאויבינו ידעו שאנחנו מתכוננים".

בסמיכות אירועים מרתקת, פתע פתאום, הגיח ממעמקי הים מפקדה של צוללת גרעינית ישראלית. בראיון לתקשורת(!!) הצהיר המפקד הצהרות הנוגעות לעוצמה הגרעינית הנתונה בידיו. האם מפקד צוללת גרעינית מתראיין כשמתחשק לו, וזורה איומים על העוצמה הגרעינית של מדינת ישראל? ואולי סתם כך, בסמול טוק עייף, הוא מזכיר ש"אני מקבל הוראות הישר מראש הממשלה". האם מדובר בפליטת פה שאין מאחוריה דבר?