ידעתי שיהיו בעיות עם המכבסה הזו, ואני עוד מסביר לה באנגלית בדיוק כמה פריטים לכבס וכמה לגהץ, הכלבה עונה לי בספרדית סי סי סניור והיה לי ברור שאני הולך לאכול אותה חזק עם הבגדים שלי שם. אוי כמה שצדקתי. אני קשור בלב חזק לבגדים שלי, ועוד עכשיו, בדיעה צלולה אני מפקיר אותם ביידי ידיים זרות. מילא ידיים זרות אבל עוד במדינה זרה. נכון, אין על הטקילות של מכסיקו אבל כשזה נוגע לבגדים שלי? אני מצטער! אין גם על האוכל המכסיקני אבל לתת להם לכבס לי?! בפעם הראשונה זה לא מוכן בזמן, בפעם השנייה נראה לי שאולי גיהצו לי את התחתונים אבל בטח לא את החולצות המכופתרות, בפעם השלישית והאחרונה קיבלתי אמנם את הכביסה שלי כולל כמה חולצות של איזה מקומי שכנראה עד עכשיו מחפש את החולצות שלו, תרגיעו אמנם רומני אבל נשארו שם. וכן, היה גם ניסיון כושל אחד למסור את הכביסה במלון אבל המחיר, אוי המחיר. אחרי יומיים זכיתי בשיחה בהולה מהלובי בה מסרו לי שכנראה שכחו למסור לי עוד שתי חולצות,  אז הם שיגרו אותם עם שליח מיוחד אליי לחדר שלא הפסיק להתנצל. לא נותר לי אלא להתנחם בזה שלפחות לא חטפו אותי, אז מה אם הבאתי איתי מלא כופר, אבל אם להיות כן, אז גם אני לא הייתי חוטף את עצמי – סתם מיותר.

נסיעת עסקים קוראים לזה היום? לפני קצת פחות מחודש אני מוצא את עצמי מצומק בין שני גברברים חסונים בצד ההוא של החלון באיזה ג'מבו בדרך לניו-יורק. עם הנחיתה חייב לתפוס את הקונקשן למכסיקו סיטי, נטפל לאיזה כושית ומבקש ממנה שתציל אותי מהתור ושתשים אותי בתור של הממהרים. הכושית אומרת לי ללכת לדלפק מספר 21, מסביר לזה שם הקשוח שאני בנסיעת עבודה, דופק לי חותמת על הדרכון ואני עף למטוס השני. אין אוכל. חמש שעות עם בוטנים ודיאט קולה. פוף מכסיקו סיטי אינטרנשיונל. שוב הריטואל של באתי לעבוד, החותמת, המזוודות ועכשיו מחכה לנהג שלנו. שמו שם שלט עם השם שלי באנגלית, עף על עצמי סטייל מינימום איזה מומחה גרעין איראני והופה עולם אחר. אף אחד שם לא מדבר אנגלית טרם החבירה שלי אל כוחותינו אנו שכבר יצאו ככוח חלוץ מטעם העבודה. חשבתי באתי לעבוד, אז חשבתי. שמו אותי מדריך אז הדרכתי. אין כוסיות במכסיקו אבל יש טקילות והרבה. סוג של בסדר. מודאג בעיקר מהכביסה שלי ומתזמן היטב את הביקורים שם במכבסה אמא שלהם זונה. מי אמר או.סי.די ולא קיבל?

תכננו לי שבועיים וחצי, והזמן אכן עף. התחלתי לאהוב והנה זה מתחיל להסתיים. באחת מהישיבות האחרונות שלנו עם ארץ הקודש ביקשו ממני להישאר לעוד שבוע. אין מנהל, אין מדריך, אין צפי ואין מה לעשות והפרוייקט וכל המסביב. טוב בסדר, אבל לפחות תשלחו אליי את אשתי, כי כמה טקילות בן אדם יכול לשתות. שלושה ימים אחרי זה ההורמנים ואשתי מגיעים. אני כבר מכסיקני לכל דבר עם בוריטוס בכיס, חולצה לא מגוהצת, יודע כבר שלוש מילים בספרדית כשאחת מהן היא השם של הנהג שלנו. אוסף את הדמעות ואת אשתי מנמל התעופה – "אני עייפה". טוב זה חדש, חוזרים למלון. ערב לפני בואה של זו הרעייה עשו לי "מסיבת רווקים" החבר'ה מהעבודה ושלושה ערבים אחרי זה הייתי צריך להסביר לה שלא נגעתי באף מכסיקנית. גם כן נשים בהריון ובעלים נוירוטים, לפחות הביאה לי הרבה תרופות. מתחיל להתחבר למכסיקנים, דווקא יופי של אנשים, למה דווקא? אין יותר לצאת בערבים עם החבר'ה של העבודה מאז שהיא הגיעה. היא מטיילת, אני חוזר מהעבודה למלון, ארוחת ערב, עכשיו תשב אתי ביחד  נראה איזה סרט ב- HBO  ונלך לישון. ככה בילינו עוד איזה עשרה ימים במכסיקו, כן הספקנו לעלות על אוטובוס הקומותיים של התיירים ולבזבז עוד כמה פזוס, לא פחות חשוב. במטוס חזרה לניו יורק, תוך כדי חישוב מדוקדק של מצאי הפריטים שארזנו, התחוור לי והבנתי שהמכבסה לא החזירה לי את כל הבגדים שלי. דפקו לי איזה סוודר וטי-שירט. טרגדיה של ממש כשמדובר בי. מי שלא חווה מחסור בכמה פריטי לבוש שדפקו לו ללא כל כוונה תחילה, לא חווה מצוקה נפשית של ממש מימיו.

אשתי רוצה UGG. אמרתי לה שזה נשמע מגניב ושאלתי בשיא הרצינות עם זה מגיע עם או בלי חיבור לאייפון, ככה יהיה לה יותר קל להסביר לי בשפה טכנית שאני מורגל בה. במטוס, בדרך לחופש שלנו במנהטן היא הסבירה לי שמדובר במגפיים משהו משהו ושזה נחשב כאילו סוף בעם של מגפי הנשים, כאילו אם כבר להיות מגף? אז וודאי ווודאי שכל מגף ייבקש ויישאף דווקא בשיא הקריירה שלו, להיות כזה של –UGG. תנו כבוד מה יש. ואני? אני חשבתי שזה מתסכם בלואי ויטון, וואלה יופי. אני עדיין מושפל ונימוג בגלל שגנבו לי בגדים מהמכבסה ועכשיו זה.

מנהטן. יום שישי בבוקר, השדרה החמישית. אל חנות פלצנית טילים נכנסת אשה קצת בהריון והבעל שלה שמבכה על מר גורלו עת שהוא פוצח באיזה דיאלוג סזיפי עם כושי ענק בעל אצבעות ארוכות חמוש בטבעות למכביר שבטח סיים את המשמרת שלו בתור סרסור הבית ועכשיו הגיע לחנות למכור לסאקרים מגפיים. אני פונה אליו תוך כדי גיוס אדי הכריזמה האחרונים שלי, ואני יודע שאגרוף אחד מהטבעות שלו שולח אותי אקספרס לראות הרבה יותר מדי כוכבים. תגיד, יש לכם את האלה נו, מבט חטוף לאשתי – "אה כן UGG?. אוף קורס שיש לנו הנה ממש שם על המדף, אין דברים כאלה נכון?" חייכתי, הרגשתי טיפש אבל יותר מהכל סתמתי. אני לא מבין בזה כלום אז למה להרוס? ת'כלס? לקחו מגף, הדביקו לו עקב, אחר כך לקחו כבשה, גזמו לה את כל הצמר והדביקו בבפנוכו של המגף – ככה שיהיה נעים. אשתי כבר ברקיע של המגפיים, בוא נקנה, אני לא אקטר יותר אני מבטיחה, אני אלך איתך בכל מנהטן, מה שאתה רוצה, ממי באמת, תראה איזה מדהימים הם,  ממי אני חייבת את המגפיים האלה. פליז פליז פליז. אני פתאום מסתכל עליה ובחיי, העיניים שלה בורקות, השיער שלה מבריק, יש פתאום חיוך כזה מדהים עם הילה מסביב לראש ומלא ציפורים מצייצות – שאני אסרב?! רק רציתי סופשבוע רגוע בחמישית זה הכל. מדדה שני זוגות, התלבטה, מדדה, התלבטה – טוב לוקחים את שני הזוגות ודי! יש לי יומיים שקט וזו השקעה סולידית בטוחה מאוד לטווח הקצר מאוד גם כן. יש מגפיים, יש שקט – מחיר החופש.

עכשיו תורי טוב? "ממי, אולי נלך לחנות של אפל, אני מפנטז על איזה נגן חדש, את יודעת החרמת לי את האייפון והכל". אין שום בעייה, אכן המגפיים עשו את שלהם. פתאום היא לא עייפה, פתאום לא כואב לה שום דבר ואנחנו צועדים אל עבר האנדרטה הכי פופולרית היום במנהטן – החנות של סטיב, לא סטיב מיידן. ג'ובס ג'ובס, יהי זכרו ברוך. שוב מוכר כושי רק שהפעם בלי טבעות. "תגיד, יש לכם אייפוד ננו?" כן בטח הוא משיב ואז עשיתי טעות וביקשתי הנחה. יהודי טוב? למה לא? הוא נעלב קצת ממני ולא היה לי נעים אז אמרתי לו שיביא לי גם אייפד 2 ואז הוא נרגע. שני זוגות מגפיים, והעולם נפתח בפניך לראווה. אני חייב להכניס את זה למישלן או משהו. כולם מרווחים ובענק. קינחנו בעוד כמה פריטים, היינו גם באמפייר סטייט למעלה ואז הלכנו למוזיאון של הצי הישן משהו –Old  Navyאבל זה לא היה ממש מוזיאון, או לפחות כזה שכן אבל עם מלא בגדים. אז קנינו גם שם קצת. אבל מה שבאמת יפה? שהפכנו את מנהטן לחווית קניות מטורפת, הייתי חייב קצת להירגע מהמכבסה וגם למדתי מאשתי על כמה מותגים חדשים. פייר לא? נכון, אז לא היינו בסנטרל פארק – ביג דיל!

פחדתי מאוד גם מאשתי, גם ממשקל עודף וגם מזה שקנינו יותר מדי. בסוף עליתי רק בשלוש קילו וחייבו אותנו על עוד מזוודה, גם עם זה אני אחיה טוב. בהמתנה לטיסה חזרה ארצה, פתאום מישהו קורא לי בשם המשפחה שלי, הופתעתי לגלות את העברי, עוד איזה טמפיט מהעדה, חיבוקים נישוקים תור מטורף, ופוף לבטן של הג'מבו. גם הפעם כמו דחוס בתוך פחית עם איזה דוס מגושם שיושב לפניי ונשען אחורה ואחורה, ועוד אחורה עד שכמעט נשברה לי צלע. לא יעברו כמה שעות עד שאני אחטוף את העצבים שלי ואעיר אותו בבעיטה מדהימה במאחורה של הכיסא שלו כדי שיזוז, יתעורר וייתעצבן. הוא אכן התעצבן התעורר, ואני מקווה שגם בסדר הזה. לפעמים מה שלא הולך בנימוס, הולך בברוטליות משובחת – וזה עוד יותר לפעמים עובד. נחתנו לפני כמה שעות, אני עוד נלחם בייעפת שלי – למזוודות שלום כמו גם למגפיים, לצעצועים, לאייפד, לאייפוד, לבגדים ולכל המגנטים והמזכרות שקנינו במנהטן.

אנ'לא יודע למה אבל ככה זה נשמע כשאתה ער הרבה זמן. ההריונית כבר חורפת ומשום מה יש לי הרגשה שאני עוד אתגעגע למכסיקו. המכסיקנים מקסימים – באחריות. כך גם המגפיים של אשתי. טוב. גם אשתי. זה היה מסע ארוך אבל בעיקר פרודוקטיבי, מאוד. יש ערמות ענקיות של לגו שמחכות לאיזה ילד מיוחד במינו שאני כבר די מת לראות – זה ייחכה עוד יומיים. ואם לא די בכך, פתאום טלפון בערב מאלו"ט – אולי תתרום? תרמתי, ומה יותר מחזיר למציאות מאשר הטלפון הזה ואיזו פנינה נחמדה אחת בטלפון.

מחר אנו עומדים לגלות אם זה בן או בת. צריך כבר להתחיל להכין את החדר או לפחות לתכנן אותו, זה הרי החדר של המגפיים.

עמית