כותרות TheMarker >
    ';

    Life in Paquistan

    ליווי המעבר שלי מארץ הקודש לארץ השוקולד והגבינות ולאו\"ם,
    בליווי חפירתי הטרחנית על מוסיקה, כמו תמיד :)

    0

    המקרה המוזר של האח אח

    5 תגובות   יום שלישי, 22/11/11, 10:54

    את סיכום השנה המוסיקלי שלי אפרסם גם השנה (מתישהו באיזור אמצע דצמבר) באנגלית.

    זה המחיר שיש לשלם על מגורים בחו"ל...

    עם זאת, כמו בפוסט הקודם על השנה המוסיקלית המסתיימת ב-1 שהכזיבה, אפרסם כאן כמה הגיגים על השנה המוסיקלית (הבינלאומית) בעברית.

     

    להקה שללא ספק תצויין בסיכום השנה שלי היא Viva Brother (האח אח?) הבריטית. ויוה בראדר, שבאים מסלאו, העיר האפורה בה מתרחשת עלילת "המשרד" הבריטי המקורי, נקראו בהתחלה סתם "בראדר" עד שנתבעו ע"י להקה בשם זהה (קשה להאמין שעוד מישהו יחשוב על שם כל כך מקורי הא?) ונאלצו לשנות את שמם.

     

    בתחילת השנה הם הושוו לThe Vaccines וקצת ל MONA והלהקות הללו סומנו כהבטחה הגדולה של 2011. בהתחלה לא אהבתי את הווקסינז, אבל הסינגלים שלהם הלכו והשתבחו במהלך השנה ולמדתי להעריץ את היכולת שלהם להתפתח ולגוון את הסגנון שלהם "תוך כדי תנועה". למונה יש שיר אחד טוב והרבה הייפ. שתי הלהקות הללו עדיין מקבלות סיקור תקשורתי אוהד ברובו בעולם האינדי והרוק האלטרנטיבי.

     

    ויוה בראדר הלכה לכיוון שונה – אלבום הבכורה שלה עמוס בלהיטים משמיעה ראשונה עם אקורדים שופעי עוצמה ואטיטיוד גלאגרי מובהק. למעשה הם היו יכולים בקלות להיות התשובה של 2011 לסולן של Cast (ג'ון פאואר) מלווה באואזיס. בעיני המבקרים ואומת האינדי זה לא מצא חן. ההאשמה המרכזית שחזרה שוב ושוב היתה שהם "חקייני אואזיס".

     

    אני אוהב את המוסיקה של ויוה בראדר, ולכן אני חש צורך להצטדק.

     

    מאידך, אני חש צורך להצטדק גם על הצורך שלי להצטדק. זו המוסיקה שאני אוהב ונהנה ממנה. למה אני צריך להסביר את זה למישהו?

     

    התשובה הפשוטה היא שאני לא צריך.

     

    התשובה המורכבת יותר היא שכשאני מסכם את השנה המוסיקלית אני עושה זאת לפי שני קריטריונים – ההנאה שלי מהשיר והחשיבות שלו.

     

    נהניתי השנה, למשל, משירים של ריהאנה וLMFAO, אבל הם לא ימצאו את דרכם לסיכום השנה שלי. למה? כי אלה מוצרי פופ עם חיי מדף מוגבלים.

    השירים שאני מדרג בסוף כל שנה הם, מבחינתי, שירים שהפכו לחברים. שירים שאם מחר ימחק לי האייפוד או כל הספרייה של הספוטיפיי (שהגיע סופסוף לשווייץ!) אדאג קודם כל לשחזר אותם, בגלל שהם הפכו לחלק ממני שאני רוצה לקחת איתי לכל מקום.

     

    שירי פופ כיפיים הם לא חברים, אלא יותר כמו פונקציות שמציעות כיף מהיר ונשכח – מקדונלדס, למשל, או יחצן של מסיבות.

     

    לכן, זכותי לאהוב את מה שאני אוהב בכל מקרה, גם פופ דבילי כמו של Jedward האיריים המקסימים, אבל אני בכל זאת חש צורך להגן על השירים של ויוה בראדר, כמו שהייתי חש להגן על חבר שמישהו מלעיז עליו בראש חוצות.

    חוץ מזה שידוע לכל הכלל "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה", כך שאני מגן גם על עצמי, ועל התפיסה שלי את עצמי כחובב מוסיקה טובה.

     

    נתחיל מזה שאם ויוה בראדר היו קיימים בניינטיז, הם היו להקת בריטפופ מצליחה. השירים שלהם טובים, מהודקים וקליטים, עם גיטרות בריטיות מתקתקות והרמוניות קוואזי-ביטלסיות.

     

    כאן עולות הטענות: "אבל עשו את זה כבר בניינטיז, מאז עברו עשרים שנה. הם כבר לא רלוונטיים, והם מעתיקים מאואזיס".

     

    בואו נפרק את הטענות הללו אחת לאחת:

     

    1) "עשו את זה כבר בניינטיז" – למרבה הצער, אני כבר לא צעיר כשהייתי. אחד היתרונות היחידים בלהיות בן שלושים פלוס (פלוס) הוא פרספקטיבה. אני מספיק מבוגר כדי לזכור שגם מה שעשו בניינטיז לא התחיל בניינטיז. אין פרל ג'אם בלי ניל יאנג או הדורז, אין גאנז אנד רוזז בלי לד זפלין (לא שאני משווה), אין נירוונה בלי הפאנק הבריטי של 1976, ועוד ועוד.

     

    אם להקה כמו Wolfmother יכולה להוציא אלבום באמצע העשור הקודם שנשמע כאילו נשכח בעליית הגג של אהמט ארדגן, מקים אטלנטיק רקורדז, ב 1973 והתגלה, מכוסה אבק, במסגרת מכירת חפציו אחרי מותו ב 2006, ועדיין לזכות בביקורות חיוביות ובלגיטימיות אמנותית, אין סיבה שלהקה המבססת את שיריה על השילוב של גיטרה-בס-תופים-אטיטיוד-הרמוניות-מלודיות כובשות-אקורדים עוצמתיים לא תוכל לעשות כן בלי להתקבל בקיתונות של צוננין ב NME.

     

    *- היוצא מן הכלל הזה הוא אם מישהו באמת מעתיק שירים אחד לאחד בפלגיאט מוסיקלי. וגם אז... האם באמת לשיר My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון, פלגיאט לפי פסיקת בית המשפט, אין כל ערך מוסיקלי? עוד על כך בהמשך.

     

    2) "הם כבר לא רלוונטיים" – שירים טובים תמיד יהיו רלוונטיים. אם להקה כלשהי היתה מוציאה השנה את ה Smells Like Teen Spirit החדש, היא היתה תורמת לעולם המוסיקה הרבה יותר מהרבה טראקים "רלוונטיים" שנטחנו ברדיו האלטרנטיווי/ברשת/בסטרימינג עד דק.

     

    הרבה אנשים כבר הצהירו שרוק הגיטרות הבסיסי מת, והחתול השחור הזה מסרב להיעלם גם אחרי שמבקרי המוסיקה גזלו ממנו שמונה עשרה נשמות. מרטין גור מדפש מוד טען שהגיטרה מתה כבר בשנות השמונים. נחשו עם איזה כלי נגינה הוא עולה לבמה שלושים שנה מאוחר יותר.

     

    למעשה, חברות תקליטים סירבו כבר בתחילת שנות השישים להחתים את הביטלס בגלל ש"להקות גיטרות זה פאסה". מה ש"רלוונטי" היום יעטוף דגים מוסיקליים מחר. שיר רוק טוב ישאר לנצח.

     

    למבקרי מוסיקה יש נטיה לרצות כל כך לגלות משהו חדש עד שהם מאבדים כל פרופורציה ומתחכמים יותר מדי. אני מוכן לקבל שדאב-סטפ הוא חידוש מקורי של השנים האחרונות, אבל מדובר באבולוציה של מוסיקת מועדונים. זה מעין האוס אינטיליגנטי ואפלולי. קייטי בי אפילו הופיעה בסיכום השנה הקודם שלי.

     

     בתחום מוסיקת המועדונים תמיד יש חידושים ואופנות. האם משהו מזה חלחל וגרם ל"מהפכה" במוסיקה האלטרנטיווית? יש כמה אמני פוסט-דאב-סטפ/צ'ילווייב מעניינים מאד, אבל לקרוא לזה "מהפכה" או ז'אנר חדש ומקורי זו הגזמה פראית של מבקרי מוסיקה אובר-נלהבים, בדיוק כמו ב 2005 כשכולם החליטו ששיר וחצי טובים של הקלקסונז פירושם "מהפכת ניו-רייב". ראינו מה נשאר מהז'אנר המפואר הזה, והרשו לי לציין שחזיתי שכל יקרה עוד בזמן אמת.

     

    שני זרמים נוספים השולטים כיום בסצינה האלטרנטיווית הם הניו-פולק האמריקאי, שהוא הכל חוץ מ"ניו", במסגרתו ממשיכי האבות המייסדים Bright Eyes ודבנדרה באנהארט משכפלים את עצמם לדעת עם גיטרה אקוסטית וטייפ ארבעה ערוצים במרתף של אמא. על כל פנינה (Kurt Vile, למשל, ששר בלוז קלאסי יפהפה שיכול היה להכתב לפני 70 שנה ועדיין אף אחד לא מערער על ה"רלוונטיות" שלו) יש עשרים חקיינים שהופכים האזנה לאחד הפלייליסטים החודשיים של Criznittles או Blalock לעינוי מתמשך.

     

    * - הפלייליסטים הללו בכל זאת מומלצים, ולו בגלל הסיכוי למצוא פנינה מוסיקלית אזוטרית אחת על כל חמישים התחכמויות "אלטרנטיב" אמריקאיות (או גרוע מכך, קנדיות) בלתי ראויות למשמע אדם.

     

    כמו כן קיים גל הגיטרות האפריקאיות סטייל Graceland של פול סיימון (יוצר המהווה גם את אחד מאבות המזון של הניו-פולק) ששטף את שני עברי האוקיינוס. הגל הזה אחראי להמון שירים יפים, להמון חיקויים דהויים ובעיקר יש לזכור שהוא מתבסס על אלבום שיצא לפני 25 שנה.

     

    אז אם אתה טוען שרוק גיטרות בריטי מסורתי הוא "לא רלוונטי", שאל את עצמך מה כן רלוונטי בעיניך, והאם דקויות ההגדרה הללו אכן עולות בערכן על פשוט לאהוב שיר בגלל שהוא שיר טוב?

     

    3) "הם מעתיקים מאואזיס" – אה כן, אואזיס, אותו סמל למקוריות ופריצת דרך מוסיקלית. יש אלבומים שלמים של אואזיס שלא היו קיימים אילולא אזכורים של הביטלס ושל ג'ון לנון. והנה, לפחות מדי פעם הם הצליחו ליצור מההשפעות החזקות הללו משהו חדש וטוב. אז הם לא היו מקוריים כמו הסופר פרי אנימלז, נניח, כמו שויוה בראדר לא מקוריים או מאתגרים כמו The Horrors או Metronomy, אבל גם לאלה וגם לאלה יש מקום.

     

    בכלל, כמו כל חובב מוסיקה אובססיבי, אני חי כבר שנים בחרדה שיום אחד תיגמרנה הקומבינציות המוסיקליות האפשריות והכל כבר יושר. כמה שירי רוק/פופ אפשר לייצר מ 12 צלילים וגיטרה/בס/תופים/לפעמים קלידים?

    כנראה שאנחנו עדיין רחוקים מלמצות את כל האופציות המוסיקליות, אבל עדיין, נעשה קשה יותר ויותר לכתוב משהו "חדש" לגמרי. גרוע מכך – לפעמים שומעים את המאמץ האדיר של היוצר לכתוב משהו "חדש" שלא יפול לתוך קלישאות פופ קיימות, ולרוב המאמץ הזה רק מחבל ביצירה.

     

    לוויוה בראדר יש את היכולת ליצור המנוני אינדי/פופ/רוק בריטי סוחפים ומענגים. זה אולי לא שיא המקוריות או שיא ה"רלוונטיות" ל 2011, אבל, כמו שראינו, להיות מקורי ועכשווי אינן ערובות לשירים טובים. ואנחנו פה, בשורה התחתונה, כדי לשמוע שירים טובים, לא? אז האח אח!

     

     

    ''

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/11/11 12:13:
      בינתיים רק מרפרפת, מככבת, ואשוב להעמיק ולחקור בהמשך...
        28/11/11 17:57:

      צטט: עלה שלכת 2011-11-27 16:33:52

      לא הייתי יכולה להישאר אדישה.. למה? כי זה מנומק כל כך יפה. זהו. לייטר נעביר גם השמעה עליהם, נראה כמה זה יקלוט את האוזן שלי גם.

      תודה רבה! את קליינטית לא קלה לפעמים, אבל יש לי הרגשה שדווקא תאשרי את האינדי הקליט שלהם. בכל זאת, אהבת את סטארסיילור בזמנו... 

        28/11/11 17:56:

      צטט: איה שדה 2011-11-25 12:09:01

      אתה איש העולם הגדול, והידע העצום שלך משאיר אותי כל הזמן פעורת פה.

      תודה רבה איה, אבל זו באמת לא כזו חכמה... רוק בריטי הוא פס הקול של החיים שלי, אז אני משקיע את הזמן והמאמץ להתעדכן ולגלות דברים חדשים... הכל שאלה של מוטיווציה וענין... אני בטוח שגם לך יש תחומים כאלה - את מבינה בספרות הרבה יותר ממני - אני עברתי מזמן לקרוא כמעט אך ורק נון-פיקשן... 

        27/11/11 16:33:
      לא הייתי יכולה להישאר אדישה.. למה? כי זה מנומק כל כך יפה. זהו. לייטר נעביר גם השמעה עליהם, נראה כמה זה יקלוט את האוזן שלי גם.
        25/11/11 12:09:
      אתה איש העולם הגדול, והידע העצום שלך משאיר אותי כל הזמן פעורת פה.

      ארכיון

      פרופיל

      ראסטי נייל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין