אתה היודע איך חשתי בכל רגע את הרגש צורב בי. טעמתי, הרחתי, נגעתי – חייתי. הייתי נאהבת עד שלא נשמתי, או אולי חשתי עד שלא נותרה בך נשימה,יצירה וכוח.ואולי יאמר, במבט לאחור שהחיים עשויים מאוסף סיפורים על בֶּעֶרָה. כשאפרורית קיפאון אווילית היא החיים עצמם.
כעבור שנה. הלילה סמיך מציפייה. שארין צועד בחדרו השקט כנמר לכוד, חמישה צעדים, קיר, חמישה צעדים, קיר. הוא מוכן לפי כל כללי הטקס. שמלת הכותנה הלבנה ומטה עינו של הורוס בידו הוא נזכר בה, היא, שראתה עמוק אל תוך נשמתו והלפיתה בגרונו מתהדקת לרגע. פניו קשוחות. חיוך לא נראה על פניו מאז. הוא יוצא אל מסעו האחרון . ציורי האלים מרקדים מהבהבים על קירות ההיכל פניהם אכזריות בשעת בין חושך ואור של טרם שחר. בקערות הנחושת מלאות הפחמים נשמע הרמץ האחרון לפני דעיכת האש וסנדליו חורקים על רצפת השיש הקרירה. לפניו על הבימה הגבוהה מונחת תיבת התוכחה, בתוכה מסתתרת אמת גדולה, כך אומרים והוא מושיט את ידו ופותח אותה . עשרות נחשים מתפתלים מהתיבה בחלקלקות מבחילה והוא מרגיש שהוא עומד לצנוח מהסחרחורת שתוקפת אותו כשהם מלחששים לעברו את לחישתם הארסית. נצח מביט מן הבימה הגבוהה בצדק שנעשה, עיניו קשות אך שארין לא מצפה לרחמים או הבנה והוא מקבל את הכשת הארס אל תוך ליבו בהקלה. כשהוא נישא למעלה אל מבחן הנוצה*, מתחתיו בהיכל התפילה גופתו שרועה על רצפת השיש, הוא שוב שלם.
משהייתי בתהום אחת חשבתי לעצמי ביהירות, כבר הייתי בכל התהומות ובכל זאת עוטפת אותי הפליאה על עומקה. והמפליא מכל הוא האור הראשוני שהצליח אז להבליח בתוך החשכה הריקנית והחשש, בדיוק רגע לפני, שאולי בזו הפעם לא יאיר.
אלימאר הביאה איתה את השמחה אל היכל התפילה. חיוכה רחב, בעיניה זיק שובבות ממגנט והיא אומרת נינוחות שרק האצילות יודעת מהי. ברגע אחד השתנו חייו כשאורה סחף אותו בהבזק גדול בלי יכולת לעצור בעצמו.היא טיהרה בגדיה מהמולת הרחוב בעשן המרווה והבשמים והתיישבה מולו ,עיניה נעוצות בעיניו ואחר כך נעצמות. תפילתם עטפה אותם בבועה גדולה וזוהרת והם נשמה אחת מחוברת. שארין ידע שאינו יכול לוותר עליה. היא שלו, היא ראתה אל נשמתו כמו עינו של הורוס ומאז אינו אותו אדם. בימים הבאים הרבתה להעדר . משבאה נמהלה שמחתו בכעס. פניה היו אטומים, חיוכה קלוש, פרח בשערה. "לא אוכל לבוא עוד אל התפילה אהובי, אני נוסעת מכאן " לחשה חלושות. שארין חש איך הדם אוזל מגופו.הוא יודע מה עליו לעשות. הוא מושיט ידו ונוגע בלחייה בעדינות ומקרב שפתיו אליה לנשיקה שהעמיקה היא נצמדת אליו בחוסר אונים. הפרח התגלגל משערה אל פינת החדר ונשכח. "אל תחלל אותי" היא מתחננת בעיקר אל עצמה, לעצור. אבל הוא לוקח אותה על השטיח עיניה הגדולות שחורות ומאמינות. אחר כך אספה מלבושיה הסתורים בשקט הברישה שיערה באצבעות רועדות נותנת בו מבט פגיע ויוצאת בפעם האחרונה את ההיכל. בביתם ישב נצח בשקט בחדר המאוורר. ילדיה היו בחדרם משחקים משחק לוח. במבט אחד ראה נצח את חרפתו בפניה החשופות . בשתיקה ניגשה אלימאר אל מגירת השידה הוציאה את פגיון הצדף אחר כך התקרבה אליו ועטפה בשתי ידיו את ידה האוחזת בפגיון מבטה היה יציב כשנעצה עמוק במרכז ליבה..
היא זועקת אל החדר השקט מואר הנרות. יפחותיה, הכרה מזועזעת, גופה רועד מבעתת המראות שראתה. "חזרי משם, עכשיו" הקול מצווה. "סלחי לו, זו לא את שאנסת אותה! את מבינה, חזרי ,רפאי אותו "
"לא אוכל לבוא עוד אל התפילה אהובי, אני נוסעת מכאן " לחשה אלימאר חלושות. שארין מושיט ידו לגעת בפניה והיא נשמטת תחתיו בחוסר אונים.
כמו מוות קטן ,בשקט בשקט מתגנבת ההשלמה. מכאיבה וקודרת היא מחזירה מהקצה. ורק הלב יודע מהו מחירה.
שארין שוכב במיטתו, פניו מתוחות כמסכה. בנותיו הבוגרות ממלאות את החדר בלחישה חרדה. זמנו הגיע, הוא עייף מהעמדת הפנים. בחדר נפרד מניח הכוהן כף יד מרגיעה על ידה של אשתו, חיוך חלוש של התנצלות נראה לרגע בעיניה והיא שבה אל התפילה. בתו הבכורה מגישה לו קערית מים, בתוכה צפים עלי כותרת בעלי צבע דהוי, ריחה של אלימאר עולה באפו,ליבו זוכר. ליבו תמיד יזכור. פניו משתנות להבעת הקלה והוא מתמסר.
ליד שולחן הלילה בחדרה, השיבה בשערה של אלימאר הולמת אותה, פניה שלוות. ארוחת הערב תוגש אל השולחן בעוד כחצי שעה , ילדיה ונכדיה כבר נמצאים בחדריהם. היא מחייכת למראה התמונות העולות במוחה, מלכותית כתמיד לצידו של נצח היושב בראש השולחן. הכלים נאים, המפות הדורות, ריחות מאפים ותבשילים והיין הנמזג לגביעי הזהב. נכדיה השובבים , קול צחוקם ופטפוטיהם הבלתי פוסקים מחזירים את הנעורים לחייהם. נצח יהסה אותם בקשיחות מעושה ובפנים רציניות יודעות דבר ייקח את כף ידה בשלו וישבח אותה כשהיא משפילה עיניים משועשעות מהמחווה "תמיד ידעתי שנגיע לכאן , היטב עשית במלאכה. אשתי הטובה." זאב לבן נכנס אל החדר מן הגן, בעיניו חום מוכר, אלימאר מלטפת את ראשו בשקט והוא רץ החוצה כלעומת שבא. היא נותנת מבט קפוא אחרון אל תוך עיניה המאופרות באופן מושלם, קמה מכיסאה ויוצאת לקבל את פני משפחתה.
* במיתולוגיה המצרית העתיקה באולם של מהאט שפטו את המתים. זה התבצע על ידי שקילת הלב (מצפון) מול נוצה של מהאט .אם לב המנוח היה כבד יותר מהנוצה של מהאט (אלת האמת)הוא נטרף על ידי אמות (שטן נשי שטרף את נשמת המת).
|