הייתי ילד קטן.

קצת מופנם ,

וקצת ביישן.

התחבאתי רוב הזמן מעצמי.

וגם קצת מהעולם הרעשן.

במסיבות הייתי יושב רק לידי.

כי לא רציתי שמישהו אחר יתפוס את מקומי,

בחברה.

הילד הזה הוא אני.

יהיו כאלה שיגידו שאני ערמומי,

נו טוב,

לפחות אני זוכר את שמי.

ביום הולדתי אני מתגנדר מול הראי

מתמודד קצת נגד עצמי מול הראי.

שטותי, וילדותי.

לא תמיד הגיוני.

היו אני כבר "איש גדול",

בגוף של אדם בוגר.

עדין נשאר אצלי אותו הילד שבי,

הילדותי.

הוא מקיש על דלתי.

ואומר לי אל תוותר.

תפתח גם לי,

תן גם לי להיכנס.

בבקשה.

אבל בתור איש גדול,

כבר אי אפשר יותר לעשות שטויות.

כי זה לא יפה ,

וגם לא מתאים,

ולא מנומס,

לראות אדם מבוגר,

ככה סתם פתאום משתטה.

לכן החלטתי,

שאני מוציא החוצה את הילד שבי,

שינשום קצת גם הוא אוויר נקי.

צלול ואוורירי.

ואם יהיה לי קצת מזל,

אולי אפגוש בדרך אישה נחמדה,

ואז אזמין אותה לארוחה

( רומנטית)

הילד שבי גם הוא רוצה לצאת לחופשי.

 הוא כלוא, 

 בגופי.

לכן אני נותן לו דרור,

בכתיבתי שלי. 

וגם על הבמה,

כמו ילד קטן,

שאיבד קצת את הזמן. 

אני הסאטיריקן.

הילד הזה הוא      ANI