היה זה שבוע רב אירועים מאז כתבתי לאחרונה. שבוע בו עשיתי את הדרך מן האבל והמלנכוליה אל עבר האושר. זו הייתה מלחמת ששת הימים אישית בה לחמתי בצבאות הפילוסופיה, הפסיכיאטריה, בודהה וה"אוזן השלישית". אני לא בטוח שהגעתי אל הנחלה, אך לפחות הבנתי לאן אני רוצה להגיע. וגם זה משהו.
 הוא החל ביום חמישי שעבר עם הצטרפותי לקבוצת קריאה המנסה לחקור את המסה "האבל והמלנכוליה" של פרויד. מדובר היה בניסיון נוסף מיני רבים להיוולד מחדש כאינטלקטואל. לא נראה שאצליח לעמוד במשימה. בכל רגע שבו דנים בנושא ראוי עולה בי החשק לשמוע בריטני. מצד שני, אולי בריטני היא סוג של פוסט. פוסט איכות. בתחילה השיחה הייתה מרתקת משום שהייתה אסוציאטיבית ולא חפרנית. לא שאני מתנגד לחפירות. בערבי קיץ חמימים בעודי מצויד במקדחה האישית אני מסוגל להתעלות גם על הגדולים שבחפרנים. אחרי הכל אני הבן של אמי. אלא שבשיחה אסוציאטיבית יש משהו מרתק הרבה יותר. אפשר לעבור במהירות מנושא לנושא, לקשר בין דבר אחד למשנהו ולרדוף בתשוקה אחר חוט מחשבה בלתי נגמר. וכך היה עד להגעתו של ה"חפרן". מראהו של ה"חפרן" מוכר לכל. אף גדול, אוזניים מחודדות ופניו עטורות משקפיים מרובעות עבות בצבע שחור וזיפים בני יום. בידיו מחברת מלאה הגיגים וכיסיו מלאים פתקים וניירות. הגעתו של אותו הבחור סימנה את עזיבתי. גשם ירד בחוץ וחיפשתי חום אנושי ולא ניכור תרבותי. אך רגע לפני עזיבתי החלה השיחה לעסוק בנושא מורכב, האושר. לא היה כאן ניסיון כלשהו לאפיין את האושר או להגדיר מושג זה אלא תהינו למה אנו עוסקים בו כל הזמן? מתי האושר נהפך מתוצאה למטרה? מאיפה האובססיה? שמעתי לא פעם כי האושר הנו המצאה של המאה העשרים. לאיכר שעבד בחווה של האציל לא היה זמן לתהות מה הן שאיפותיו בחיים או לקחת "פסק זמן" כדי "למצוא את עצמו". הוא לא היה סטודנט שנה א'. אם לא היה מניף את הקילשון לא היה אוכל. האיכר לא חפר, הוא שרד. ואז הגיעה המאה החדשה והעושר הגדול ולפתע היה זמן לתהות על הקנקן. העושר הוא שאפשר את החיפוש אחר האושר. זוהי נקודה אסוציאטיבית מובהקת של האמריקאים, הם מיד קישרו בין העושר לאושר ופתרו את התסבוכת. Shopping is therapy. הפסיכולוגית שהנחתה את הקבוצה הייתה לבושה, איך לא, בבלייזר חום וסריג אפור. גשם ירד בחוץ והיה לי ברור כי לא היא זו שתספק את החום האנושי לו כמהתי. לאחר שסקרה בקצרה את חייו של פרויד היא הסבירה כי הוא לא היה טרוד באותו מרוץ אחר האושר. המנחה טענה כי כיום חייבים להיות מאושרים, ומי שלא מאושר מקבל ויטמינים מהפסיכיאטר כדי שיהיה מאושר. אנו חיים בעידן שבו כולם צריכים לחייך גם בעודם מובלים לאזורי גבול מסוכנים או אל חדרי חיוט בבתי חולים. קהל המלומדים כולו הנהן בהסכמה. הקבוצה טענה כי מותר להסתייג מן האושר. מותר להיות מדוכא. ויפה שעה אחת קודם! הייתכן כי זו הסיבה לפופולאריות העצומה שלי בימים אלו? האם בעידן האבל והמלנכוליה אני סוג של סלב? ההוא שבאמת היה מדוכא, זה שבאמת היה בבית החולים.
 ביום ב', בדרכי הביתה מן העבודה, בין קפיצה מעל נחיל המים שהוא קינג ג'ורג', חשבתי על כך שאין פלא שחברי קבוצת הקריאה כה התנגדו לחיפוש אחר האושר. הם פילוסופים. הפילוסופים תמיד מנסים לפוצץ לנו את הבלון, לגרום לנו להבין שאין אושר וכי זו סה"כ המצאה. לפיהם גם מי שמאושר אינו באמת מאושר, הוא חי באשליה ולפיכך החיים הם סה"כ מעגל אכזר ואפור. איך אמר הבן של טוני סופראנו- what's the point? God is dead. אך בקרב אנשי הפילוסופיה,לפחות אלו שלמדו באוניברסיטת תל אביב, ישנה גם איזו כמיהה סמויה ליגון. רצון עז להתחבר למלנכוליה של הוגי הדעות של פעם. בעיניהם הם רואים עצמם יושבים בפאריז עם סימון או בריז'ט או רוז'ר מעשנים אל תוך הלילה תחת שמיים חסרי ירח ושואלים האם החיים האם האשליה או שהאשליה היא החיים. אבל מה כל כך רע בלרצות להיות מאושר? אם יש לנו את הזמן ואת המותרה, למה לא לנצלה? מתי טרנד האבל נהיה כה דומיננטי? למה להיות שרי רז כשאפשר להיות רוני דואני? פתאום בגיל 28 בוער בי שוב הצורך לצאת מן המגירה ולהגיד כי "שמי אילן ואני רוצה להיות מאושר". ביום שני בבוקר הלכתי לבקר את המטפל. ייתכן וזהו אינו האדם הנכון להיוועץ בו שכן בימינו המטפלים הם סוכני המכירות של האושר. אלו שמצוידים בארסנל של תרופות אשר יבטיחו כי לרגע לא תחוש דבר פרט להתעלות רגשית. הפסיכיאטריה היא אויבה המושבעת של המלנכוליה. א' המטפל גורס כי מי שמאושר הוא לא בהכרח זה שמחפש את האושר. כי זו הפיקציה- לא שהאושר פסול, אלא שזה משהו שאפשר להשיג אותו כמו שמשיגים משכנתא. אמרתי לו שהוא מזכיר לי סרט של אינגמר ברמן ואני מנסה להגיע לסרט בכיכובו של ג'סטין טימברלייק. פיטרתי אותו בו במקום. משם צעדתי אל עבר בית קפה שכונתי כדי לשבת עם צ', מנערי האוצר. אם המטפלים הם סוכני המכירות של האושר הרי שאנשי האוצר הם צבא המלנכוליה. אלו שמטילים גזרות ומערימים קשיים על כולנו. כוחות האופל. "האושר הוא לא פסול הוא פשוט לא חיוני. האדם שורד. לכן הוא אוכל, ישן ומתרבה. זהו". לפתע, עלתה במוחי טענת נגד. זה היה רגע של התעלות שכן בעידן שבו הכול כלכלה לך תתדיין עם מחשבון מהלך. "האושר תורם להישרדות. אנשים מאושרים חיים יותר זמן. נשבע לך, תשאל את אימא שלי", אמרתי. "יכול להיות", ענה צ' והרים ידיים. אני לא.
אלי, חברי הטוב שמאושר רוב היום הודות לפעולתם של חומרים כימיים, הסביר לי כי על פי התורות המזרחיות האושר לא יבוא מבפנים אלא מבחוץ. התורות הללו שולחות אותנו לעשות טוב בעולם והעולם בתורו יעשה לנו טוב. אך לי תמיד נדמה כי התורות המזרחיות הנן נביאות של שקר. הנזיר מכר את הפרארי אך תורם כל יום להינמסות הקרחונים כי הוא נוסע באוטובוסים של אגד. חוץ מזה, אני חלק מדור האינסטנט. כמו נודלס שקונים ב אם פם ומכינים עם מים רותחים. אין לי זמן לחכות ואין לי כוח ללכת לעבוד בשביל האושר. אני צריך להיות מאושר עכשיו. אז פאק יו בודהה. הערב, לפני הכניסה לבית שכרתי מה"אוזן השלישית", עוד מקום שבו הדיכאון זה דרך חיים, עונה שלמה של ה"משרד". אולי איפה שבודהה נכשל מייקל סקוט ינחל הצלחה. נזכרתי גם בכך שאותו פרויד שידבר על האבל אמר כי כל שהאדם זקוק לו זה עבודה ואהבה. עבודה יש. היו שמחים. אילן מנור
באנגלית אני כאן- http://thetelavivpost.wordpress.com/ |