לאחרונה יצא לי לראות פרק של ה-"שף העירום בדרכים" (לא סגור על השם. הייתי שיכור ובחורה בלונדינית מדהימה הייתה לצידי, מבחינתי יכלו לקרוא לזה "השף העירום בסברה ושתילה") עם ג'יימי אוליבר. הקונספט של התוכנית הוא שג'יימי קשישא מסתובב ברחבי בריטניה ומוכיח ילדים בריטים שמנמנים על הרגלי התזונה הנוראיים שבתי הספר וההורים שלהם מספקים להם. תוך כדי הכנת המאכלים הבריאים והמהירים להכנה, הוא טרח להמחיש את טרגדיית התזונה הבריטית דרך כמות החרא היומית הממוצעת שלהם. מסתבר שהבריטי ממוצע מחרבן בסביבות ה-85 גרם ליום, מה שמדרג את בריטניה בשליש התחתון של הסצמ"י (סולם צואה ממוצע יומי. באנגלית זה נשמע גרוע באותה מידה). ההסבר לכך טמון בכניסת המזון הקפוא בד בבד עם המהפכה התעשייתית והקדמה הטכנולוגית. הבלונדינית שלצידי ביקשה שאעביר (ובצדק. זה מגעיל לדבר על חרא תוך כדי הכנת רוטב בריא לפסטה) כך שהמשך התוכנית נמנע ממני, אולם זה גרם לי למחשבות בעניין.

אם נניח שקיים קשר בין מזון תעשייתי וקפוא לדירוג הסצמ"י שלך, הרי שבמאה ה-20 ירידה העידה על התפתחות טכנולוגית במדינה. שכן אפשר להניח שזה נבע ממעבר של אנשים מתעשיות מסורתיות לעבודה משרדית, בה הזמן המיועד להפסקת צהריים קצר יותר, ובכך מעודד הרגלי תזונה לקויים. גם במישור הביתי, ירידה בדירוג הסצמ"י מרמז על משפחות שעברו למצב של 2 מפרנסים, בהן מן הסתם יש נכונות קטנה יותר מצד ההורים להכנה של ארוחת ערב אמיתית.

אולם במאה ה-21, בה המודעות לאוכל בריא גוברת. ניתן לומר שירידה בדירוג הסצמ"י שלך מעידה על הליכה אחורה מבחינה טכנולוגית. שכן, במדינות עם חומר אנושי טוב, האנשים מודעים לעניין ודואגים לשיפור התזונה, בין אם ע"י חקיקה ובין אם ע"י התאגדויות חברתיות/עסקיות. למעשה, מדובר בדירוג מקביל לתוצר מקומי גולמי (מצחיק  כי גם סצמ"י מודד סוג של תוצר מקומי גולמי), אלא שאני לא סבור שהאנליסטים מודעים אליו, ופה ההזדמנות לעשות מזה כסף.

איך לעשות מזה כסף? על זה בפעם הבאה.