"אני אוהב אותך," לחשתי לעברה מבעד לדלת החדר והמשכתי להתקדם אליה.

"גם אני אותך," היא השיבה בלא להסב ראשה לאחור, לעברי, כשפניה עדיין נעוצות בצג המחשב, אצבעותיה מלטפות את המקלדת. הנחתי את אצבעותי על ראשה, מעסה בעדינות את הקרקפת, את הרקות. כמו מתוך התניה בלתי רצונית הראש נזרק לאחור, התמכר לאצבעות. החלקתי את גב כף היד לאורך הפנים, משוכנע ששמעתי את העיניים נעצמות. סובבתי את הכיסא, כך שפניה מופנות אליי, וירדתי על ברכיי. באופן מפתיע משהו, הכפתורים בחולצה הלבנה, החצי שקופה שעליה, לא מנחשים אותי מאליהם כתמיד, ולא נפתחים מעצמם. עכשיו, כשאני חושב על זה, כבר עבר זמן רב מאז שניחשו אותי מעצמם.

"תשמע," היא לוחשת, פוקחת את עיניה ואני נכנס לכוננות ספיגה, "אני רוצה, צריכה לדבר איתך. אולי זה לא הזמן הכי אידאלי, אבל אני חייבת להוציא את זה."

היא שאפה לתוכה נשימה ארוכה, עמוקה. ההפסקה הזו, שנמשכה במקרה הטוב שתי שניות, הספיקה לי על מנת להריץ מספר תרחישים. באופן לא מפתיע, אף אחד מהם לא היה אופטימי. היא לקחה עוד נשימה עמוקה, עצמה את עיניה לשניה ופקחה שוב.

"אני חושבת שאני... אוף, אני לא יודעת איך לאמר את זה. אנסה בקיצור, אני מעדיפה כרגע, עכשיו, יותר נשים מגברים. זה לא אתה, אני אוהבת אותך, אבל אני חושבת שהדחקתי את זה הרבה זמן ולאחרונה הפנמתי. בכל מקרה, אני מניחה שכדאי... שהגיע הזמן שתדע."

"בלעתי את מעט הרוק שמצאתי בגרוני שייבש, מחפש מילים שיכולות להקל על ההלם. "כמה זמן את יודעת?" הצלחתי בסופו של דבר להוציא מפי, ולא בגלל  שבאמת חשבתי שזה הכי חשוב לדעת כרגע.

"כבר כמה חודשים אני חושבת על זה, מנסה לברר עם עצמי מה בעצם אני מרגישה, מה לא מסתדר לי בחיים שלי. לפני כמה ימים, אולי שבועיים, אולי יותר, הצלחתי להודות בפני עצמי, להגיד לעצמי מול המראה - אני אוהבת נשים! מאז אני מרגישה כאילו שמו אותי בלונה פארק אחד גדול, הכל סביבי סחרחר, המון רעש וצלצולים בראש, שאלות, תובנות שמבהירות לי תמונות במבט לאחור." היא אספה את כף ידי אל בין ידיה ועיני נתנו דרור לדמעות שניקוו. "תראה," היא הוסיפה, "אני בעצמי לא יודעת מה לעשות עם זה כרגע. אני לא מצפה שתתנזר או משהו, אבל רציתי שתדע, חשוב לי שתדע. לא רוצה להוליך אותך שולל בתרוצים מתרוצים שונים, מעדיפה שהכל יהיה על השולחן."

"כן, גם אני מעדיף על השולחן," ניסיתי לשלוף בדיחה כהרגלי, להקהות את ההלם. לא בטוח שהצלחתי, לא צחקתי. "אז... זהו זה?" גימגתי קלות, "זאת אומרת, לאן אנחנו ממשיכים מפה?"

ראיתי את כובד עפעפיה, שבדומה לפיהוק הדביקו את עפעפי בכבדותם. שפתיה נעו מול עיני, קולה החלוש הגיע עד אוזניי, "כנראה שעם הסקס לפחות גמרנו, אבל בגדול כרגע גם לי לא כל כך ברור לאן זה מוביל, איך אנחנו ממשיכים. אני מניחה שנצטרך לדבר על זה, לתת לעצמנו קצת זמן למצוא את הדרך שתהווה עבור שנינו את הדבר הנכון לעשות, אם יש כזה בכלל."

"רגע," קפאתי, כאילו עליתי על משהו גדול שטרם חשבנו עליו, "ו... מה עם הילדים?"

היא חייכה, חיוך חצי עצוב משהו, "אני חושבת שהם כבר מספיק בוגרים. אני בטוחה שהם יבינו אם נספר להם, לאט, ברגישות. לא חושבת שיש צורך, או שמותר לנו להסתיר מהם."

פי יבש סופית. שום מילה לא הצליחה לעלות ממעמקי גרוני. הוצפתי במחשבות ממחשבות שונות, עלינו כזוג, עלי לבד, על הילדים, ומה פתאום להתנזר? אני לא רוצה מישהי אחרת. בשיטפון שהציף אותי צפה לה שוב ושוב מחשבה אחת ברורה, ראשה מורם והיא זועקת בחלל ראשי - אבל אני אוהב אותה!

בדיעבד יצא שההודעה הדרמטית שלה הגיעה בתיזמון מושלם, בעיקר מבחינתה. יומיים לאחר אותו ליל בשורות, היא נסעה לנסיעת עבודה, לארה"ב. שישה שבועות ארוכים, שבעקבות ההכרזה כאילו התארכו עוד יותר. בבוקרו של אותו יום הסעתי אותה לשדה התעופה, שם נפרדנו. גם לאחר המראת המטוס, עוד דקות ארוכות נשארתי במקומי, מביט אל אותו הפתח דרכו היא נעלמה בדרכה אל המטוס, כאילו מצפה לנס כלשהו שיחזיר הכל למקומו, או מישהו שיואיל בטובו להאיר אותי מחלום הבלהות. בסופו של דבר התעשתתי ופניתי אל החניה. רק בדרך עיכלתי כי יש לי שישה שבועות לעכל את השינוי הזה בחיי, שנחת עלי רק לפני ימים מספר.

ערב ראשון לבד בבית. הילדים כבר במיטה ואני מוצא את עצמי מדפדף בערמות האלבומים, שלנו יחד, שלי מימי נעורי. תמונות משפחתיות, עם הילדים. תמונות שלנו לבד. תמונות שלי מימי האוניברסיטה, צבא, בית ספר. הגעתי עד לימי ילדותי, תמונות בשחור לבן בהן אני, כמו גם שאר משפחתי, בתמונות סטודיו מבוימות. תמונה של הוריי, איתי בעגלה. תמונה שלי בגיל שנה, עטוף מטפחת לראשי. לימים, כשדיפדפתי באלבום התמונות יחד עם אבי, נודע לי כי כשנולדתי, אימי חפצה מאוד בילדה ולכן, לשם השעשוע, עבור התמונה הלבישה אותי בבגדי ילדה. ילדה שמנמנה למדי הייתי, אם לשפוט לפי התמונה.

הימים הראשונים לאחר נסיעתה היו קשים מאוד עבורי. כמעט כמו ימי אבל, בהם הייתי לבד, בלא שאיש יבוא לנחמני, כנהוג בימי השבעה. השבוע חלף לו באיטיות ונראה כנצח. עם הזמן שמתי לב כי בעבודה, כמו גם ברחוב, התחלתי להסתכל על נשים באופן שונה, ובמקביל תוהה אם אני בכלל זוכר איך מתחילים, איך יוצרים קשר רומנטי עם נשים? ניגזר עלי שוב לחוות את החוויה, ההתרגשות הזאת של להיות פנוי בשוק הפנויים פנויות, שוק הנשמות הכמהות לאהבה.

בשבוע השני התאוששתי כמעה, בהפרזה אף הייתי אומר כי כמעט חזרתי לעצמי, עד כמה שאפשר היה. בשבועות שלאחר מכן התאפסתי על עצמי, לא נתתי לעצמי לשקוע, הספקתי הרבה והייתי אפילו גאה למדי בעצמי. בסופו של דבר, כמו תמיד בחיים, וכמאמר הקלישאה, גם הפעם הזמן המשיך בשלו, בעקשנות, נע קדימה.

ששה שבועות חלפו להם, כמעט ואמרתי ביעף, והנה אני מוצא את עצמי מחכה, נרגש, ממתין לה בקוצר רוח בשדה התעופה, שתשוב. עוד חצי שעה של המתנה והיא יוצאת עם שאר הנוסעים. אנחנו מחליפים חיבוקים, נשיקות, פרחים וכל הטררם הרגיל של מקבלי הפנים. עייפות הטיסה הארוכה, כשלוש עשרה שעות, ניכרת על פניה. לא פלא שהיא לא ממש מתפנית להביט עלי, למרות שנדמה לי כי ראיתי גבה מורמת. ואולי רק דימיתי מהרהורי ליבי.

חצי שעה של נסיעה, ללא יותר מידי דיבורים, מעבר להכרח כמעט, ואנחנו בבית. הנחתי את המזוודות בחדר השינה, על הריצפה. היא פריקה אותן במהירות ונכנסה להתקלח, להסיר מעליה את קורי העייפות מטיסה. כעבור עשר דקות התפשטתי והצטרפתי אליה למקלחת. צרחת מקלחת היצ'קוקית נמלטה מפיה. ידיה אחזו בפניה, מושכות בשערה, כלא מאמינה. אחזתי בה בכתפיה, מנסה להרגיע. היא חיבקה אותי תחת זרם המים החמים והחלה לבכות. עמדנו כך חבוקים דקות ארוכות, הרבה מאוד טיפות, בסופן הרימה את ראשה מכתפי, הביטה עליי בעיניים אדומות, מעייפות, מבכי.

"מתי... למה... למה עשית את זה?" לחשה, מושכת באפה.

חייכתי לעברה את החיוך הכי מרגיע שיכלתי לגייס, משכתי אותה אליי ולחשתי, "כשנסעת, חשבתי על זה הרבה, על השיחה שלנו בלילה ההוא. בסופו של דבר, לאחר מספר ימים, הבנתי, הבנתי שאת אוהבת נשים. אני מתכוון, ממש הבנתי מה המשמעות של זה. לקח לזה זמן לחלחל אבל בסופו של דבר זה חילחל. אז הנה, כתוצאה מאותה הבנה, עכשיו גם אני אישה."

ראיתי את עיניה מתגלגלות בחוריהן, את המחשות מתרוצצות תחת מפלי המים. "רגע," כאילו התעשתה והבינה גם היא, "ומה עם הילדים?"

"אני חושבת," אמרתי, "שהם כבר מספיק בוגרים. אני בטוחה שהם יבינו אם נספר להם, לאט, ברגישות. לא חושבת שיש צורך, או שמותר לנו להסתיר מהם."

היא חיבקה אותי. חזק. "את... את מטורפת," אמרה.

"אולי, אבל אני אוהבת אותך."

"גם אני אותך," היא אמרה, "גם אני אותך."