כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך אחר

    התרופה הלא נכונה

    5 תגובות   יום חמישי, 24/11/11, 12:59

    בתקופה בה ניהלתי תיכון ליוויתי מקרים רבים של תלמידים, שללא ריטלין לא היו שורדים את בית-הספר. הריטלין מונע מבעלי קשיים בקשב וריכוז את הצורך לנהל חיים של מניפולציות אין-סופיות, שבאמצעותן יעמדו איכשהו, לכאורה, בדרישות הבלתי אפשרויות עבורם. מדובר בעיקר בבנים – שהיו ציידים כזכור בעברם הרחוק – שנדרשים להתמודד עם מטלות בלתי מתאימות בעליל.

     

    סוגיית הקשב והריכוז של תלמידים, והריטלין שזינק בשנה האחרונה בשיעור גבוה במיוחד, אינה עומדת בפני עצמה; היא תלויית נסיבות. בחברה שבה המשמעת – החיצונית ו/או הפנימית – חזקה מאד, פוחת הצורך בריטלין. התלמידים אמנם "מטפסים על הקירות", אבל במקום מושבם ובשקט. הם אינם מפריעים לאחרים ואינם מהווים מטרד. כאשר דפוסי המשמעת הכללית רופפים, כל בעיה ביכולת ההתמקדות מחייבת בדיקה ותרופה. התקופה שלנו מתאפיינת בבעיות משמעת קשות, שמציפות במהירות קשיי ריכוז. אבל הנושא שלפנינו רחב מכך בהרבה.

     

    לתלמיד/ה בישראל יש בממוצע כ-1000 שיעורים  בשנה, רובם הגדול פרונטאליים. התלמידים אינם בוחרים את שיעוריהם ולא את מוריהם, ועבור מרביתם רוב השיעורים אינם מלאי משמעות, שלא לומר מרתקים. גם שאלת השיעור המרתק היא תלויית הקשר. בתרבות שאין בה גירויים רבים, עשוי שיעור "יבש" בקנה-המידה שלנו להיות מעניין וחשוב לתלמידים. אצלנו, אל מול השיעורים הפרונטאליים ניצבת מציאות שמציעה לקטנים וגדולים אטרקציות מדהימות, חלקן נמצאות בידיו של התלמיד ממש בעת השיעור.

     

    מערכת החינוך שלנו לא נערכה למציאות משתנה, ולכן התרופה הניתנת ביד רחבה אינה התרופה הנכונה. במקום להתאים את בית-הספר לתלמידים של המאה ה-21 אנחנו פועלים – בין השאר באמצעות הריטלין – להתאים את התלמידים לבית-ספר של המאה ה-19. בישראל הוחלט על "הישגים" שנמדדים בשינון ובמבחנים מספריים, ושמצריכים "העברת חומר" בשיעורים פרונטאליים. את מרבית ה"חומר" המועבר יכולים התלמידים לאתר כידוע במקורות מידע מקוונים למיניהם בתוך זמן קצר. באותם מקורות עצמם הם מוצאים חומרים רבים נוספים, שמעניינים אותם יותר, והחיפוש של אלה מתבצע ביעילות רבה.

     

    סביבה טכנולוגית שמציעה כל-כך הרבה עניין ומידע, מול השיעורים הפרונטאליים המתנהלים בבית-הספר, מחייבת גיבוש של תרבות לימודית אחרת. היא מחייבת למידה פעילה וחוקרת, שבמסגרתה התלמידים נשענים על מידע שימצאו בכוחות עצמם ובנושאים קרובים ללבם. במסגרת למידה פעילה הם יוכלו לבצע, ולא רק להקשיב להרצאות או לדיאלוגים כיתתיים שטחיים, שרק מקצת התלמידים שותפים להם. אפשרויות העשייה והביצוע הן רבות: יציאה מכיתת-האם הכרוכה בהליכה, אינטראקציה עם קבוצת תלמידים קטנה, בחירת נושא ושאלה לדיון, חיפוש באינטרנט, כתיבת עבודה, יצירת מיצג והכנת מצגת, היערכות להרצאה בפני קהל, הכנת פעילויות ומשחקים לתלמידים – ו"כל אשר יעלה הדמיון", בפרפראזה על הביטוי המקראי.

     

    הנה לנו תרופה שמונעת תרופה. שינוי כזה של בית-הספר, שמכניס את התלמידים למעורבות ואחריות ויוצר עבורם סוף-סוף סביבה מאתגרת, ימנע את הצורך במרבית הריטלין. מדינת ישראל חייבת לבצע שינוי מערכתי אדיר בחינוך, ולצאת מן התקיעות שהיא מבוססת בה כבר שנים. עברנו עשור חינוכי חשוך; מגיע לנו שהעשור הנוכחי יביא לפתחנו כמה קרני אור.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/11/11 15:59:
      הנסיון שלי הראה שהריטלין מנע בעיות קשות שפגעו בתלמידים עצמם בזמן שהותם בביה"ס. אבל מה שמדאיג יותר הוא שעולה כל הזמן מספר הילדים הסובלים מלקויים כלשהם בקשב וריכוז.
        26/11/11 15:24:

      אני חושבת שגם בתי ספר מקצועיים יכולים לפתור את הבעיה, אלא שבמחוזותינו יש לבתי ספר קשר של גנאי ו"הסללה". חבל!

        26/11/11 08:48:
      לגמרי צודק
        26/11/11 08:40:

       

       

      "החינוך המיוחד" -- מפעל אצילי אשר הוקרב על מזבח הסטנדרטיזציה.    

       

      הקדמה


      ההומוגניזציה(1) ההולכת וגוברת בבתי-הספר שלנו היא ללא ספק הסיבה העיקרית שביסוד עלייתם הפתאומית והמהירה של עלויותיהם (על חשבון ההורים ומשלם המסים). להלן הייתי רוצה להתמקד בתוצאה היקרה, והמזיקה ביותר של הסטנדרטיזציה(2): העלייה האסטרונומית שחלה בעשורים האחרונים במספר התלמידים המוגדרים כבעלי "צרכים מיוחדים"(3) 

       

      היסטוריה    

       

      נחוצה פרספקטיבה מסוימת כדי לטפל בנושא רגיש, באופן כה קיצוני. תקופה מאד ארוכה, בתי-הספר הרגילים לא טיפלו בילדים אשר סבלו מליקויים אורגניים שהיקשו באופן רציני על התפקוד הגופני ו/או השכלי שלהם. ילדים אלה נהפכו למצורעים; הם הוגלו למוסדות מחרידים אשר החזיקו אותם רחוק מהעין הציבורית והותירו אותם בלתי מצוידים להתמודדות עם החיים, למעשה בכל רמה. כאשר החלטנו באופן קיבוצי, במקום להוציא, לכלול את הילדים האלה, כחלק מהחברה, היה זה אות להארה נעלה של תרבותנו. אזרחי ארץ זו בחרו ברצון לשאת בטרחה ובהוצאה לספק מקום לילדים אלה בתוך מערכת החינוך, ועשו כל מאמץ להעניק להם חיים יצירתיים עד כמה שאפשר.

       

      במילים פשוטות, כך קרה שהחינוך ל"צרכים מיוחדים" התחיל, ומעט אנשים היו צרי-עין לגבי ההוצאה הנוספת אשר הייתה נחוצה כדי לטפל באנשים מחוסרי המזל האלה שהיו אחינו ואחיותינו. אמות-המידה לקבלתם של ילדים לתכניות אלה היו מוגדרות במידה סבירה במונחים של חוסר תפקוד שניתן למדידה, מבוססות על נתונים פיזיולוגיים אשר ניתן היה לצפות בהם -- תגובות נירולוגיות, תפקודים ניורומוטוריים, תגובות ניורו-פסיכולוגיות, התנהגות קינסטטית, וכד'. את רוב האבחנות אפשר היה ליחס להפרעות ביולוגיות אשר ניתן היה לצפות בהן מתחת למיקרוסקופ.

       

      המצב כיום 

       

      ואז, במהירות מדהימה, משהו נורא קרה ל"מערכת החינוך לצרכים מיוחדים", אשר נוצרה בתמימות, מתוך כוונות טובות: היא הפכה לכלי בידי מערכת חינוך הכפופה לסטנדרטיזציה. תוך שנים אחדות, מורים ויועצים ופסיכולוגים של בתי-ספר, ולבסוף הורים חרדים אשר דעתם הוסחה  על ידי דרישות בתי-הספר, כולם התחברו יחד כדי לעשות מ"החינוך המיוחד" גנזך לכל הילדים אשר לא התאימו בדיוק לתבנית הסטנדרטית. ילדים אשר בימים עברו היו מצרפים אותם בחפץ לב לכיתות -- ילדים אשר היו יותר פעילים מאשר אחרים, או פחות מרוכזים, או יותר מעוניינים בדברים אחרים מאשר בשיעורים בהם השתתפו, או שהיו להם כשרנות ונטיות בלתי מקובלים, או שלמדו נושאים שונים בקצב שונה -- כל אלה נלקחו מהכיתה הסטנדרטית, לתוך כיתות של צרכים מיוחדים. ברדיפה המאוד אכזרית אחרי האחידות, בוטל הגיוון הנפלא של הכיתות מהימים עברו, למען המטרה, אשר גוברת על הכל, להשיג כיתה משוחררת מגורמים המסיחים את הדעת, אשר מכילה רק "ילדים טובים" שהם צייתנים, רגועים, קשובים, עושים את שעורי-הבית שלהם, ומעל הכל משיגים ציונים טובים בסוללה אחרי סוללה של מבחנים סטנדרטיים, אשר גדלים במספר ובהיקף כל שנה.


      כדי להשיג הומוגניזציה זו של הכיתה, צריך היה "לאבחן" ולהגדיר את כל הילדים הלא-סטנדרטיים כ..חולים במחלה איזושהי, אשר תצדיק את הוצאותיו של החינוך המיוחד.  וכך, בעשור או בשני העשורים האחרונים, קם צבא רב של מה שקוראים הפרעות -- חסר בריכוז, הפרעה של היפראקטיביות, הפרעות בקריאה, הפרעות קוגניטיביות, ועוד רבות אחרות -- אשר לא התחקו, או לא ניתן היה להתחקות, אחרי אף אחת מהן כדי להגדירן כתפקוד פיזיולוגי לקוי כלשהו. אבחנות פסבדו-מדעיות אלו הביאו לידי כך שעל דור שלם של ילדים לא-סטנדרטיים תודבק תווית של בעלי תפקוד לקוי למרות שהם אינם סובלים משום דבר, חוץ מהמחלה: שהם מגיבים בכיתה בצורה שונה מהתלמיד הצייתן והנוח הממוצע. כאשר תהליך זה של הדבקת תוויות והפרדה מופעל על מבוגרים -- כפי שנעשה בברית-המועצות במשך דורות אחדים -- קמה זעקת מחאה כללית אשר מגנה את התופעה כביטול מרושע של החופש והגוון האינדיבידואליים. אבוי, כאשר אותו תהליך מופעל יום-יום על יותר ויותר ילדים דווקא בארצנו, בקושי קם קול מחאה אחד. והמעטים האלה אשר מתנגדים, ננזפים קשות על כך שהם תוקפים את בתי-הספר!

       

      פתרון  

       

      ביטול הסטנדרטיזציה של הצעדה-הצפופה (lockstep system) בבתי-הספר, החל מטרום-בית-הספר והלאה, יכול לבטל למעשה בין-לילה את רוב ההוצאות של החינוך המיוחד המכבידות עלינו, ואשר מאיימות לסבך אותנו בסחרור עולה ואין סופי של דרישות מימון. כל מה שהיה נותר וכל מה שצריך להיוותר הוא ה"חינוך המיוחד", כפי שהובן עם היווצרותו, הדואג בשקידה לילדים בעלי לקויים אמתיים אשר ניתן לזהותם מבחינה פיזיולוגית. 

       

      מצב בבתי הספר   

       

      כפי שאני אומר חזור ואמור, מה שאנחנו רואים בבתי-הספר שלנו היא ההתנהגות המיואשת של מחנכים אשר דורשים להחזיק בפעולה מערכת מיושנת ובלתי שייכת. בתי-הספר הנפוצים היום מוקפים כישלון, וכפי שממשלות ומנגנונים ביורוקרטים תמיד עושים, הם חוזרים בעצמה מחודשת לנוסחאות הישנות אשר כשלו. הם הופכים למגבילים יותר, למכבידים יותר, ליקרים יותר, לנתונים יותר למליצות וקוראים לפטריוטיות מוגזמת או עיוורת. בינתיים, החיים עוקפים אותם, והם, או שישתנו בעצמם, או שההיסטוריה תאלץ אותם להשתנות בכוח.

       

      מי יכול להטיל ספק בכך? רוב העולם הקומוניסטי התפטר תוך מספר חודשים מההומוגניזציה הנוקשה שלו. מחנכים יפנים בולטים מתמודדים עם נטישת מערכת חינוך המגבילה ביראה, אשר מפיקה כל כך מעט בדרך של מחשבה מקורית או של התנהגות עצמאית. כמה זמן יעבור בטרם תיפטר מדינת ישראל -- והעם היהודי – "אור לגויים", מהאזיקים של הסטנדרטיזציה הנוקשה בבתי-הספר שלה, ותיפתח סוף-סוף את מערכת החינוך שלה להשפעתם היצירתית של הגיוון, השוני, והשינוי ? 


      -------------------------------------

      (1) הומוגניזציה של בית-הספר / כיתה הומוגנית.- כיתה שתלמידיה שווים זה לזה בהתפתחותם, בכישרונותיהם,  ובידיעותיהם.

      (2) סטנדרטיזציה של העיסוק של התלמידים ושל המורים.

      סטנדרטיזציה.-  צמצום מספר הסוגים השונים של תוצרת מסוימת והעמדתו על דוגמה טיפוסית אחת או דוגמאות טיפוסיות אחדות.

      (מלון לועזי-עברי, דן פינס. הוצאת עמיחי, תל-אביב. 1964)

      (3) הומוגניזציה וסטנדרטיזציה המביאות לדהומניזציה של בית-הספר.

       

       

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

      -----------------
      * ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

       

       

      הנה לנו תרופה שמונעת תרופה. שינוי כזה של בית-הספר, שמקנה חופש: חופש בחירה וחופש לימוד ושמכניס את התלמידים למעורבות ואחריות ויוצר עבורם סוף-סוף סביבה מאתגרת, ימנע את הצורך בכלל בריטלין. מדינת ישראל חייבת לבצע שינוי מערכתי אדיר בחינוך, ולצאת מן התקיעות שהיא מבוססת בה כבר שנים. עברנו עשור חינוכי חשוך; מגיע לנו שהעשור הנוכחי יביא לפתחנו כמה קרני אור.

       

       

        24/11/11 21:06:
      כמה קרני אור עדיפות בהחלט על חושך גדול.

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין