התנודות לא מפסיקות. התנודות שעל הסקאלה שבין הפחד לתקווה.

יש תחושה שהצירים הדימיוניים על הסקאלה, כל כך שבריריים.

כל מחשבה,כל  תחושה, כל מבט, מרעידה אותם

הם מתרוצצים להם אנה ואנה.. גם הם מחפשים תשובה, מחפשים מרגוע.

ההתרוצצות הזו ,מעייפת גם אותם.

עמוד השדרה השסוע שלי, מתגמש למראם.

תמהה..כמה שינויים, כמה תנודות בזמן כל כך קצר. הנפש לא עומדת בקצב.

רוצה ספה לאנאליזה הגונה.

הפחד כל כך משתק, הלא רציתי להיות כל כך הרבה דברים בחיים האלה.

והימים שחלפו הולכים ונערמים להם.

ויש לילות טרופי שינה טרוטי עיניים, בהם אני צועקת אל עצמי:" ממה את פאקינד מפחדת?"

רגע, עצרי: "לא עברת מספיק בחיים, כדי להבין שפחד הוא תבנית ריקה וחסרה?

את עצמך נגעת במוות, קברת הורים,הבנת כמה החיים הם נזילים.

היום את פה , מחר את שם.

בזכות שלל כישורייך הגעת לאן שהגעת.. קורת גג יש לך.

מה קרה את חכמה\לא מספיק חכמה..

את יפה, לא מספיק יפה

את רזה, לא מספיק רזה

הכי שלמה שהיית עם עצמך אי פעם. משלימה.

מקטינה.

צלילים חיובים. המנטרות מציפות את התודעה.

ללכת עם החזון.

להאמין.. שגם אני יכולה. באהבה, בעבודה. ב..

לא לשקוע, לא להיות מובסת

לא כל נגיעה שתחווה לה כסטירה.

להאלם דום.. להתחפר, לחזור להיות ילדה קטנה.

העננה הזו שמתיישבת , מאפירה כל חלקת- תקווה טובה.

וברגע אחר,כבמטה קסם...כמו צונאמי אדיר שעוטף

התבהרות.

צלילות של מחשבה , התמקדות,

הכל נראה בר הישג, בר עשייה.

חזקה, עצומה.

ריחות של תקווה מופצים לאוויר

הניצוץ חוזר לעיניים

הלהט חוזר לנשמה,

איש לא יכול לי..

אני "דוך" למטרה.

ושוב תנודה ועוד תנודה

כמו מגדל של דומינו קורס -עולה מצד לצד.

כבר חוזרת על עצמי, אל עצמי.

ומחכה למשב..

יוצרת משב....נאחזת בו עד טיפתו האחרונה.

משב של צלילים נעימים

של ריחות של תקווה

של תקומה

נחום תקום כזו.

עייפה.

תמיד עם אפטימיות זהירה.