"פרא אדם" ש. ליזרוביץ 

האביב המפציע של ארצות ערב, ממשיך לגבות קרבנות. פרא אדם. 

השתוללות ההמונים בככר תחריר, נטבחיו של אסאד, השליט המתנדנד והתפטרותו של נשיא תימן, כל אלו היוו השבוע חלק מהאביב הערבי המתרחב. אביב מלא דם טרור ואודים מפויחים.

אנשי השמאל, במדינה ובכל מדינה אחרת. יודעים לאהוב אותם, את אויבי היהודים. לסנגר על חייהם של בני ישמעאל, ולדון אותם, רק אותם, לכף זכות. זכות שאינה שמורה אצלהם לכל יהודי המקפיד על מורשת אבותיו.

מבלי להכנס לויכוחים הפוליטים — מדיניים. ובהתיחס ל"הבנות" הנוצרות זה עשור, בין אנשי "מחנה השלום" לרעיו הפלסטינאים, דומה שלא לשווא מתעוררת התהודה הישמעאלית בימים אלו, בה כל עם ישראל קרא בפרשיות השבוע, על יסודותיו של אבי האומה הערבית, ישמעאל.

הציטוט הבא, מבאר באופן מוחשי וכואב, את הסברו של מרן החפץ חיים על ה"פרא אדם". הסבר הקובע ש"פרא אדם היא מציאות קיימת, לעיתים נראית, אך לא פעם מוסווית אחר גלימה של רופא, דיפלומט, משפטן או איש תקשורת. אחת היא, הוא "פרא אדם"!

"והנה סובבו המון פורעים את בית החכם קסטל ששימש להם בורר בריביהם את הדלת, מתנפלים בזעף על הזקן, הורגים אותו במיתה אכזרית, איומה... עשן מחניק פורץ מבית הדסה, פה החריבו הערביים את כל המכשירים הרפואיים והתרופות, לבל יעלה ביד היהודים לרפא את פצועיהם. לבסוף הציתו הבית על כתליו ורהיטיו. זכר לא נשאר למוסד החסד הנאדר של יהודי העיר. יום יום היו עשרות ערבים באים הנה להתרפא חינם.

אהה ! כפויי טובה! את גרשון הרוקח, ידידכם מושיעכם, נכה אומלל, שהשכים באישון הלילות להביא מזור לצרכנים ערביים, הובילו אותו למרכז המעגל. שדי שחת מחוללים סביבו, נקרו את עיני הזקן ודקרוהו בפגיונות וסכינים... גדעו לעיניו את זרועותיה של רעיתו, אותן זרועות שהיו חובשות, סועדות מרפאות את הידים האוחזות בפגיונים...

וזעקת שבר איומה וצורבת מנסרת ומרעידה את הרי חברון ונמוג אי שם מעבר לעולם התוהו הזה.. אהה ד´ אלוקים!" (זכרון לנרצחי פרעות תרפ"ט)

"פרא אדם", זהו תוכנו מהותו גורלו ויעודו של ישמעאל, שאותו הוא נושא באדרות שונות לאורך ההסטוריה.

ארבעת אלפי שנות היסטוריה ישמעאלית עקובות בדם, ממחישה לנו בתמונות איומות אדומות, את דעת התורה, ידו בכל, פרא אדם. וכפי שאמרו במדרש, ששמו נקבע, על שום שעתיד הקב"ה לשמוע את קול העם מפני צרותיהם של ישמעאל.

בניגוד לעשו, המנסה, עד היום, להסוות את רצחנותו באידיאלים שונים. עמוסים ספרי תולדות הימים, בפרצי הדם של עמי ערב, שמאחוריהם טמון יצר ההרג, "פרא אדם".

סופר אירופאי, שביקר לפני שנים בסוריה ניסח לפני שנים את "חוקי חמה" חוקים המהווים לדידו את כללי הקיום במרחב המחיה הערבי. היה זה כאשר ביקר הסופר על חורבותיה של חמה. חמה היתה עיר ערבית סורית, שכמה מתושביה ניסו למרוד בשלטון.

גם אז, ממש כפי שנוהג אסאד הבן כיום, כתגובה, שלח הנשיא את צבאו, שהשמיד את העיר עד היסוד, על עשרים ושלושה אלף תושביה, אנשים נשים וטף, שרובם ככולם לא היו קשורים כלל למרד.

"אני ואחי שונאים בנפש" כתב הסופר את חוקי החיים הישמעאלים, "אבל אני ואחי אחים בנפש מול בני דודינו"...

דוגמא מוחשית למבט ישמעאלי, נתן לפני שנים, אחר חתימת הסכמי אוסלו, מועמד לתפקיד במשטרת עזה. "כיצד תפזרו הפגנות המונים?" נשאל בידי שותפיו הישראלים, ברגע של שיחה ידידותית.

"לכם יש שיטות משונות" אמר הקצין, "אתם צריכים מאות שוטרים, כדי לפזר כמה מאות מפגינים, לי מספיק שלושה ג´יפים, שיכנסו ללב ההמון, וירו בחמש עשרה מפגינים, ההפגנה כבר תתפזר מאליה..."

חשוב להדגיש, אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב, מהאמונה הלאומית, של אנשי הימין, הקיצוני, גם זה שלא. גם אלה שראו בהם ידידים, ראו גם ראו, כיצד הם מוכנים לרמוס את כל הקשור לדת וליהדות. אולם המוכנות לשיתוף פעולה עם הפלסטינאים, נועדה לכשלון, כי הוא "פרא אדם" ועם "פרא אדם" יש שפה אחרת של דיבורים. רק לא מפגשים, שיחות, פיוס ופרסי נובל לשלום.

"אשליה אופטית" ל. מאיר 

סדנה להפסקת עישון, ולקחיה במישור הרוחני...

בשבוע שעבר, השתתפתי בסדנה מרתקת שנועדה להקל עלי בתהליך הגמילה מהרגל רע שהשתרש אצלי, הרגל עישון הסיגריות, הרגל שכיום ידוע לכל כי הינו פוגע בבעליו במישורים רבים מספור. המדובר בסדנה מיוחדת, שמנוהלת על פי שיטה שפיתח אדם שנגמל בעצמו מעישון, והצליח לחדור את מערכות ההגנה שבונה הנפש סביב ההרגל המגונה הזה, לנטרלן, ולהוכיח כי בעצם, תהליך הגמילה מעישון אינו כה קשה.

מבלי להרחיב את הדיבור יתר על המידה אוכל לציין, כי ביסוד השיטה עומדת ההנחה, שהעישון — אינו מסב הנאה אמיתית לבעליו. ההיפך הוא הנכון. הוא פוגע באיכות החיים של המעשן, הוא מעיק עליו ומגביל אותו בהזדמנויות רבות מספור, הוא גורם לתופעות לוואי מטרידות למעשן ולסובבים אותו, ובכל זאת — אנשים ממשיכים לעשן. אחת הסיבות לכך, הינה בשל ההתמכרות לאותו סם הרסני שמכילה כל סיגריה, אולם סיבה נוספת, לא פחות חשובה, הינה התפיסה השגויה המלווה את המעשן, כביכול הוא עלול להפסיד חלק ניכר מהנאות החיים אילו יוותר על העישון.

תפיסה זו, למעשה, שגויה ביסודה. היא שגויה, שהרי אנשים שלא עישנו מעודם, אינם מתארים כל חסר בשל כך, ואינם שואפים להיהפך למעשנים. באמצעות העישון, למעשה, מנסה המעשן להחזיר את עצמו לנקודת המוצא, כלומר: לאפשר לו את אותה איכות חיים ממנה כבר נהנים הבלתי מעשנים — באופן טבעי, או לכל הפחות, לאפשר לו איכות חיים הקרובה ככל שניתן לאיכות החיים האידיאלית הזו. כך, למעשה, סובל המעשן באופן תדיר מהשפעותיו השליליות של העישון, כאשר הוא חש בטעות כי הינו משלם מחיר זה — בתמורה להנאה משמעותית בחייו, בעוד לאמיתו של דבר, הוא משלם את המחיר הזה לשוא. לגמרי לשוא. משום שאילו יהיה ´לא מעשן´ — לא יחסר לו מאומה, והעישון לא יהוה מבחינתו הנאה מוחמצת.

כמובן, אין באמור כדי לפרוס בפני הקורא הנכבד את מלא היריעה, והסדנה הכילה חומרים נוספים וידע רב שתרם רבות לתהליך הגמילה מהעישון, אולם אם אבקש לתמצת במילים ספורות את תכנה של השיטה ואת מהותה, הרי שזו היא תמונת הדברים.

בסייעתא דשמיא, בעקבות הסדנה, חדלתי מלעשן. נדרש שימוש לא מבוטל בכח הרצון בכדי להתגבר על הרגלים בני שנים רבות, אולם בשורה התחתונה, הצלחתי ברוך ד´. אני כיום לא מעשן, ואף יכול להצהיר כי איני חש שהקרבתי מאומה. אני רואה את חיי כעת כמאושרים יותר, רגועים יותר, וחפים מתופעות לוואי מטרידות עמן נאלצתי להתמודד בלית ברירה במהלך השנים הרבות בהן הייתי מכור לעישון.

אולם סבורני, כי מלבד הרווח העיקרי הזה, והתרומה שתרמה לי הסדנה בתחום לשמו השתתפתי בה, היא תרמה לי רבות בכדי להבין מנגנון נוסף המשפיע עלי, כמו על רבים מהסובבים אותי, באופן קבוע.

שכן לאמיתו של דבר, הנפש, הנשמה הטהורה שירדה לעולם הזה מתחת כסא הכבוד, אינה חפצה בהנאות גשמיות, שלא לדבר על הנאות אסורות. היא משתוקקת להנאות אחרות, אמיתיות יותר, עמוקות יותר, מתאימות יותר למעמדה.

אולם בכל זאת, היצר, בכח השכנוע העצום המאפיין אותו, מצליח לשטוף את מוחנו ולשכנע אותנו כי אם נוותר על הנאה פלונית או אלמונית, יהיה בכך משום החמצה ממשית בעבורנו. מלבד תהליך ההתמכרות לחטא, המוגדר בחז"ל כ"עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר", משתמש היצר בתהליך של הטעיה מכוונת, שנועדה להקשות עלינו לפרוש מדרך החטא ולדבוק בדרך האמת.

אלא שאם נביט סביבנו, נוכל לראות צדיקי אמת, גדולי הדור ועוד אנשי אמת רבים בדורנו ובדורות הקודמים, שחיו חיים שלמים ומאושרים בתכלית — בעודם פורשים מדרך החטא, ואף מכלל הנאות העולם הזה. הם לא היו מאושרים פחות בשל כך, אלא להיפך. הם לא הקריבו או ויתרו על דבר מה, אלא ראו את המציאות נכוחה בעיניים של אמת.

אנו, הרגלנו את עצמנו למצוא סיפוק בהנאות מסוימות, שאינן אלא מנסות לפצות אותנו על חסרים רוחניים שאנו גורמים לנפשנו... אנו התרגלנו לשמח את עצמנו, ולהנות את עצמנו, בהנאות חומריות כאלו ואחרות — במקום בדף גמרא או שטיק´ל רמב"ם... אולם מי שלא שיבש את מנגנון ההנאה שלו, אינו זקוק לאותן הנאות! יש לו את הדבר האמיתי, והוא אינו זקוק לתחליפים שלעולם לא יצליחו למלא את החסר באמת!

לא. אינני משלה את עצמי. גם לאחר שהבנתי את כל האמור, עדיין אזדקק למלוא כח הרצון שלי בכדי לעמוד בניסיון בפעם הבאה בה ינסה היצר לפתות אותי להנות מלשון הרע עסיסי או מכל הנאה חומרית אחרת. אולם בכל זאת, בעצם הידיעה כי למעשה מדובר באשליה אופטית, חסרת כל בסיס עובדתי — אני מקוה שיהא די בכדי להקל עלי את ההתמודדות.

"חשבון נפש עיתונאי" מ. שוטלנד

עד כמה שזה נראה מוזר, הערעורים על מהותה של התקשורת, אינם מתמקדים בשורשה העיקרי

השבוע רעשה הזירה הציבורית, עקב העלאתן של כמה הצעות חוק, שמגמתן להציב מכשולים להשתוללות התקשורתית בארץ. ההתמקדות היא בחופש המופקר של העיתונאים, להתעלל בבני אדם (כשהעדיפות היא על אנשי ציבור), בהפצת דברי פלסתר ברבים. כמובן שתוכן המונח "לשון הרע" הננקט גם בקרב המבקרים את התקשורת, רחוק כרחוק מזרח ממערב, ממובנו האמיתי על פי תורה. שהרי לפי האמת, גם דברים שליליים נכונים, אסור להפיץ על "עמיתך" מכלל ישראל. מכל מקום, גם אם ישנה נכונות מה, לגדור אי אלו פרצות לגבי המצאות ושקרים חסרי אחריות שהם בבחינת "הוצאת שם רע", יש לראות בכך משום התקדמות בעולם הג´ונגל החילוני.

עם זאת מותר לנו לפקפק בסיכויי הצלחתה של יוזמה כזאת. לגופו של עניין, מבחינה אופרטיבית טהורה, העלאתה המוצלחת של הצעת חוק שכזאת בקריאה ראשונה, מותירה דרך ארוכה לסיום חיובי של המהלך. עד אז, יהיו מספיק לחצים להכשילה. מה עוד, שכבר עתה, גם חלק מיוזמי ההצעה כבר נסוגים ממנה בכל מיני אופנים. יש שמודיעים שלא יצביעו עבורה סופית, אלא אם כן ייעשו בה שינויים שירוקנו ממנה את כל התוכן. אחרים מוכנעים בידי חברי סיעתם להצבעה הפוכה ונאלצו "להיכנע לדין התנועה" וכגון זה. מכל מקום, בעצם העלאתו של הנושא לדיון, ישנו משב רוח חיובי. בפולמוס שנוצר, גם אם בסופו של דבר לא תהיינה לו תוצאות אפקטיביות, ניתן לראות משום אות אזהרה, שאולי ימתן במעט את ההפקרות.

אולם אחרי הכל, דומה, שגם היוזמה החריגה הזאת להתמודדות כלשהי מול העריצות העיתונאית, אינה מטפלת בשורשי העניין, אלא בגוזמאות חריגות גם לפי מושגי ההפקרות המעוותים. ישנן טענות רבות נוספות על התקשורת הישראלית, שרבים מוכנים לקטר עליהן מעשה יום ביומו, כאשר מאידך, איש לא קם לטפל בהן כמו בנושא השולי של "לשון הרע" כדבריהם.

ידוע ברבים למשל, שנטייתם הפוליטית של רוב העיתונאים בארץ, היא נחלתו של מיעוט זניח בהמון הישראלי, האנוס מידי יום לקרוא ולשמוע רעיונות ודעות המוציאים אותו מהכלים, כמשקפים הלך רוח אמיתי ושולט. מפעם לפעם, בעיקר בעת בחירות, הדברים מקבלים את ביטויים הציבורי אמיתי. גם מחוץ לשטח הפוליטי-מדיני, ישנם די והותר נושאים, שהטיפול העיתונאי בהם מעורר זעם בקרב הציבור. פעמים רבות ניתן לשמוע מאנשים שונים על כך, שנמאס להם לקרוא עיתונים או לשמוע חדשות מדכאות, כשהפעם הביקורת היא על כך, שצורת הסיקור המקובלת, מחניקה אותם בגוון השלילי שלה; שאין די ביטוי למעשים חיוביים וכדו´.

אכן בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג. שום ביקורת כואבת ככל שתהיה על מדוחי המעצמה השביעית, אינה מובילה איש לנקוט ביוזמה שלפחות תדיר אותו ואת בני ביתו, ממה שלדבריו הוא ממרר את חייו. עובדה זו נעוצה עמוק ביסוד השורש האמיתי של הכוח התקשורתי:

לכאורה מתחילתו, ניתן היה לראות בתופעת הפרסום, משום מכשיר, שרק מביא לצרכניו את המידע שהם זקוקים לו. למעשה, ככל שהתפשטו שטחי הדיווח כשבמקביל השימוש בכלי זה הפך להמוני, עברה העיתונות להיות מעין סיסמוגרף המשקף את הלך הרוח הציבורי, בבחינת מצפן, המראה לצרכניו היכן הם עומדים. התפתחות זו לא נעלמה מאנשי התקשורת ומעתה חלק גדול מפעילותם הוקדש לעיצובה של דעת הקהל להנאתם. עד כמה שזה נראה מוזר, כל הערעורים על מהותה של התקשורת הישראלית כולל זה האחרון, מתמקד בנושאים הפוליטיים, כאשר בעניין העיקרי והיותר משפיע, איש אינו מעוניין לטפל. שטח זה הוא בבחינת שוחד, שהעיתונות המערבית בכללה, מעניקה לכל אחד מצרכניה. בחסותו מתאפשר לה לשחק בתודעת ההמון כנפשה שבעה.

המדובר הוא בהובלת ההידרדרות המוסרית העולמית. בתוקף הכלל של "יצר לב האדם רע מנעוריו", כל אדם שאינו ירא ד´, מקבל לגיטימציה להורדת רף המוסריות שלו מהתמונה הכללית שהוא רואה סביבו. גם מי שסולד מהדיוטא התחתונה המעמיקה מפעם לפעם בהשתקפותה בכלי התקשורת, שואב עידוד ממעמדו היחסי בתוך הפחיתות. הראייה היא, שלעולם לא קמה תנועה משמעותית לבלימת הזוועה הזאת. כך, בהיזון חוזר, הפכה העיתונות לנשק העיקרי של הס"מ בעולם המודרני. התמודדות אמיתית עם כל תופעה אחרת שלהבנתם של הבריות מאיימת עליהם, תיתכן רק אם יהיה מי שיכיר בכך ויכוון את חיציו למקומות הנכונים. דבר זה מצריך ביקורת עצמית ורצון בשיפור מוסרי, שמטבע הדברים אין דנים בהם, ודאי שלא במסגרת ההמונית, הנתונה כיום לבטח בשביה של התקשורת.

"מקום המשפט..." י. ויין

הדיל שרקמו שר המשפטים, יעקב נאמן וביניש נתקל בקשיים לאחר שפורסם על כך בתקשורת

סח רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל: שמעתי מרבה של נובהרדוק בעל ה"ערוך השולחן", כי פעם נתגלעו חילוקי דעות בין שני שותפים, הגבירים הנודעים ר´ זימל אפשטיין ור´ קאפיל היילפרין והחליטו שניהם לגשת לדין תורה בפני הגאון רבי משה יעבץ זצוק"ל, רבה של ביאליסטוק.

הגיעו השניים במרכבותיהם לבית הרב ושלחו להודיע על בואם. הורה הרב להכניסם. אולם לתדהמתם מצאו את הרב יושב כשטליתו משולשלת על כל פניו. הרב לא גילה את עיניו רק שאל: "בעלי הדין כאן?" כשענו "הן" שאל: "מי התובע", ור´ זימל אמר "אני". שאל הרב, "מי הוא אני", ענה התובע, "אני זימל אפשטיין". אמר הרב, "זימל, דבר". הציע זימל את טענותיו והרב המשיך ושאל "מי הנתבע". ענה "אני, קאפיל היילפרין". הפטיר הרב, "קאפיל מה תשובתך לדברים".

השתוממו השניים: לא זו בלבד שלא כיבדם כהרגלם, אפילו השמיט תואר ר´ משמם. כשכילו לומר טענותיהם, פסק: "הדין הוא כך וכך. המקבלים אותו עליכם?" לאחר שהשיבו בהן ברור, הפשיל הרב את טליתו ונתן להם שלום בחיבה מופגנת וביאר להם את הנהגתו. "המשנה באבות אומרת: ´כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים´. ומה שלא היבטתי בפניכם למדתי מהכתוב במשלי ´גם אלה לחכמים, הכר פנים במשפט בל טוב´, שזהו איסור שנאסרו בו החכמים שלא להסתכל בבעלי הדין".

נזכרתי השבוע במעשה זה לאחר שקראתי את הכתבה הבאה שהופיעה ביום שני האחרון בעיתוננו. כתבה זו מצוטטת כאן ככתבה וכלשונה ונראה כי היא מדברת בעד עצמה.

"הוועדה לבחירת שופטים שהתכנסה אתמול בירושלים בהרכבה הזמני הנוכחי, הייתה אמורה להגיע להחלטה באשר למינויים של השופטים נעם סולברג, צבי זילברטל ודבורה ברלינר. כיום מכהנים בבית המשפט העליון רק 12 שופטים בלבד, המתקשים לעמוד לבדם בעומס התיקים המונחים לפניהם. חברי הוועדה אמורים היו לבחור שני שופטים שיחליפו את השופטים אילה פרוקצ´יה ואדמונד לוי, שפרשו לאחרונה. כמו כן היה עליהם למנות את נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דבורה ברלינר כמחליפה לנשיאה ביניש, העתידה לפרוש בעוד כשלושה חודשים. בשל העובדה כי על מנת לגבש רוב למינוי שופט לעליון דרוש רוב של שבעה חברים מתוך תשעה, ניסו לשווא שר המשפטים ונשיאת העליון להרכיב רשימה מוסכמת, אולם כאמור, הניסיון לא עלה יפה.

נכון לעכשיו, רשימת המועמדים לעליון, שלא עודכנה מאז 2009, תיפתח כנראה שוב, ולכן ניתן יהיה להוסיף מועמדים ממוצא מזרחי, זאת בשל העובדה, כי מאז פרישתו של השופט לוי, לא נותרו כלל שופטים מזרחיים בעליון. ההחלטה לפתוח מחדש את רשימת המועמדים, תביא לכך, שהוועדה תצטרך לחכות כחודש לפני ההצבעה, כדי לרשום את שמם של המועמדים החדשים ב´רשומות´ לצורך הגשת התנגדויות אפשרויות מטעם הציבור. נראה כי במצב כזה תתכנס הוועדה רק לאחר גיבוש ´דיל´ חדש, ולא לפני ינואר.

 חברי הועדה התקשו אמש להגיע להסכמה בנושא מינויים של השלושה. זאת בעקבות סירובם של נציגי הימין לאשר את בחירת השופטים ברלינר וזילברטל — במידה והשופט סולברג לא ייבחר. מנגד שינתה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש את עמדתה והחליטה להמשיך ולהתנגד למינויו של השופט סולברג. זאת לאחר שעד כה הסכימה למהלך, בו ייבחר סולברג יחד עם זילברטל הנחשב למקורב בדעותיו לדעותיה. יצוין, כי בייניש התנגדה למינויו של סולברג וזאת בשל עמדותיו הימניות ובשל היותו תושב גוש עציון. קודם לכן דווח בתקשורת, על כוונתה של השופטת בייניש להציג את מועמדותו של היועץ המשפטי לשעבר, עורך הדין מני מזוז, לעליון במקום סולברג. גם מועמד זה זוכה להתנגדות חריפה מצד הימין, בשל עמדותיו השמאליות. גורמים בימין טוענים, כי פרט לעובדה כי שמו של מזוז כלל לא נמצא ברשימה המועמדים ומינוי כזה היום הוא בלתי אפשרי, הרי שמדובר באיש שמאל מובהק, שבמהלך שנות כהונתו כיועץ משפטי לממשלה הוכיח, כי דעותיו הן שמאלה מ´שלום עכשיו´. ´הדיל´ שרקמו שר המשפטים, יעקב נאמן וביניש, שנועד להכשיר את מינויו של סולברג, מועמדו של נאמן, הנתפס כבעל דעות ימניות, נתקל בקשיים לאחר שפורסם על כך בתקשורת". עד כאן הדברים.

ההבדל התהומי בין דייני ישראל האמיתיים הדנים דיני תורה, לבין להבדיל שופטי בית המשפט הדנים על פי חוקי הגויים זועק לשמים. לשופטי הערכאות אין בושה לדבר באופן גלוי על "עסקאות", "דילים", "מחנה שלי ומחנה שלך", "השופט האחד מקורב לשופט השני", "נוטה בדעותיו לימין או לשמאל" ועוד ביטויים הלקוחים מעולם מושגים הרחוק כרחוק מזרח ממערב מצדק ויושר.

אם בעבר טענו כלפיהם למשוא פנים ולחוסר יושר, הם מיהרו להיפגע ולהעמיד פני נעלבים, כיום גם הבושה המינימאלית התפוגגה ואיננה. מה פלא שכאשר בית המשפט יושב לדון בדברים הנוגעים לסלע קיומו של העם היהודי, ההכרעות ידועות מראש?!