שליטה מוגבלת

בישיבת סיעת "קדימה" ביום שני האחרון, עלתה השאלה כיצד על חברי הסיעה להצביע באותו יום בהצעת חוק לשון הרע, שהיתה אמורה להגיע לדיון והצבעה בקריאה ראשונה.

הצעת חוק זו, רק נזכיר, מבקשת להגדיל פי 6 (מ-50 אלף שקלים ל-300 אלף) את תשלום הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע על ידי עיתונאי או כלי תקשורת, גם ללא הוכחת נזק, ובמקרים מסוימים יכול הפיצוי אף לגדול עד 1.5 מיליון שקלים.

למרות העליהום התקשורתי האדיר נגד החוק, לא מעט מקרב חברי הכנסת של "קדימה" סבורים כי מדובר בחוק טוב ואפילו חיובי. חבר הסיעה, מאיר שטרית, אף נמנה על מציעי החוק, ובמהלך הדיון במליאת הכנסת נזף בכל מתנגדי החוק, כולל חבריו לסיעה, וכינה אותם "קשקשנים". שטרית גם הצביע בעד החוק, בניגוד לכל חברי סיעתו.

גם חבר נוסף מסיעת קדימה, ישראל חסון, לא חשש מלהביע בפומבי תמיכה בהצעת החוק, וטען בדבריו כי מדובר בחוק טוב, חוק שיגן על האזרח הקטן מפני התקשורת, חוק שיחייב עיתונאים לבחון בשבע עיניים בטרם יבואו לכתוב נגד אדם או להכפיש מישהו. למרות זאת, לחסון לא היה כנראה די אומץ כמו לשטרית כדי להצביע בעד, והוא בחר להדיר את רגליו מאולם המליאה בעת ההצבעה.

שאול מופז, מספר 2 בקדימה, ביקש לאפשר לחברי הסיעה חופש הצבעה בהצעת החוק. ואולם, יו"ר המפלגה, ציפי לבני, סירבה לכך בכל תוקף. אימת התקשורת נפלה עליה, ומעל הכל, כמובן, רצונה למצוא חן בעיני התקשורת, להתרפס בפניה ולזכות בכותרות גדולות כמו: לבני התייצבה בראש המתנגדים לחוק.

לבני הטילה את כל כובד משקלה במהלך הישיבה כדי שחברי הסיעה יקבלו החלטה גורפת המחייבת את כל חברי הכנסת של קדימה להצביע נגד החוק, כולל כאלו שבתוך תוכם תומכים בחוק או לפחות לא מתנגדים לו.

מבחינתה של לבני, זה היה עוד סוג של מבחן כוח והוכחת מנהיגות, בפרט בתקופה זו בה רבים מבית קוראים תיגר על מנהיגותה. היא ביקשה פעם נוספת להראות לכולם מי קובע, מי מחליט ומי מנווט את הדברים בסיעת "קדימה".

ואולם, לבני יכולה אולי, עדיין, לכפות את עמדתה ודעתה בישיבת הסיעה, אך היא לא יכולה לכפות על חברים להגיע בפועל בגופם להצבעה וללחוץ על הכפתור הנדרש. לכן, בסופו של דבר, 10 חברי כנסת מתוך 28 חברי הכנסת של קדימה (מעל 35 אחוז), בחרו להצביע ברגליים ולא הגיעו להצבעה, כשכמובן כל אחד מהם תירוצו ונימוקו עמו. בכך הם הוכיחו את שליטתה המוגבלת של לבני על חברי סיעתה.

לאחד היתה הרצאה, אחר סתם כך לא בא לו להצביע, השלישי התקזז, הרביעי היה בדיון בתעשיה הצבאית, החמישית היתה באירוע בבית הנשיא, אחד בבדיקות רפואיות, עוד אחת בחו"ל, וכן הלאה והלאה תירוצים מתירוצים שונים ומשונים.

שאול מופז שביקש לאפשר חופש הצבעה, דווקא כן הגיע והצביע נגד החוק, אך עיון ברשימת חברי הכנסת שבחרו להיעדר מן ההצבעה, מוכיח שלא מדובר ברשימה מקרית. בכלל לא. בין הנעדרים חברי הכנסת: רונית תירוש, עתניאל שנלר, יוליה שמאלוב ברקוביץ´, רוברט טיבייב, יעקב אדרי, אלי אפללו, גדעון עזרא, רובם ככולם מתנגדיה של לבני בסיעה ותומכי שאול מופז.

אפילו דליה איציק, יושבת ראש הסיעה, בחרה ללכת הביתה ולא להצביע, בטענה כי החוק ממש ממש לא כל כך נורא ולא מפחיד אותה. אולי אפילו להיפך. איציק אומנם לא נמנית על אלו שהביעו תמיכה פומבית במופז, אך עמדתה באשר להמשך מנהיגותה של לבני, ידועה.

ההצבעה על הצעת החוק אומנם התקיימה סמוך לשעת חצות הלילה, אך כמובן שזה אינו מהווה תירוץ כדי להיעדר ממנה. עובדה, אישים כמו ראה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, טרחו ובאו ברגע האחרון לבניין הכנסת כדי להצביע, למרות השעה המאוחרת ולמרות שהם בוודאי יותר עסוקים משמאלוב ברקוביץ, תירוש, שנלר או טיבייב.

בסיעת "קדימה" גם מסתובבת עצומה, עליה חתמו עד ליום רביעי בלילה 12 חברי כנסת, הקוראת ליו"ר המפלגה לבני לקבוע מיד מועד לפריימריס על ראשות המפלגה. לגמרי שלא במקרה, שמות חלק גדול מהחותמים על העצומה, זהה לחברי הכנסת שלא הגיעו להצביע השבוע על החוק. יוזמת העצומה היא שמאלוב ברקוביץ´, שגם היא לא השתתפה בהצבעה.

"פופוליזם ענק"

מי שמאד כעס על ההתנהגות של חברי "קדימה" ובוודאי של יו"ר המפלגה, היה כאמור חבר הסיעה, מאיר שטרית, אחד מיוזמי החוק המדובר. שטרית הצביע בעד החוק, בניגוד לחברי סיעתו, אך התקשה להשלים עם ההתנהגות של חבריו.

בשיחה עמו למחרת, שטרית אינו בורר במילים, האשמות וכינויים נגד חברי סיעתו. לטענתו, ההתנהגות שלהם היתה "בלתי תקינה", והוא לא מבין מה קרה להם מאז הקריאה הטרומית, אז אף אחד מקדימה לא התנגד להצעתו וכולם תמכו בה פה אחד.

הוא מסכים אומנם שיש לבצע כמה שינויים בחוק לקראת הקריאה השניה והשלישית, בעיקר בעניין פרסום התגובה של מי שכותבים נגדו, אך ממש לא מבין מדוע החליטה סיעתו ללכת כה רחוק ולהטיל משמעת סיעתית על חבריה נגד החוק, כשלבני מובילה את המהלך.

הוא נזהר מלתקוף ישירות את לבני, אך אומר חד משמעית כי לחבריו "היה רצון למצוא חן בעיני העיתונות, ואני לא אוהב את זה. זו בהלה ופחד מהעיתונות. חברי הכנסת עשו זילות מעצמם, ואם העיתונות אומרת משהו, מיד הם משנים את עמדתם ב-180 מעלות".

שטרית יודע שככה זה בכנסת ואין חדש תחת השמש. כך היה תמיד וכך גם יהיה בעתיד. הפוליטיקאים תמיד משנים דעות ועמדות לפי התקשורת ולפי הסקרים. אבל זה לא מונע מכעסו להתפרץ ומפיו להמשיך ולתקוף.

"בכנסת יש פופוליזם ענק, לא רק של הסיעה שלי", אומר אחד הוותיקים מקרב חברי הכנסת, אם לא הוותיק מכולם. "אם חבר כנסת לא מסוגל להגן על מה שהוא מאמין בו, יש לו בעיה עם עצמו. אני לא חושש לעמוד מאחורי דברים שאני עומד מאחוריהם, ואני מאמין שהעלאת סכום הפיצוי יוצרת טיפה הרתעה לעיתונאים, שידם לא תהיה קלה".

שטרית גם סבור שתגובת התקשורת להצעה "מאד מוגזמת", והוא לא מבין מה השתנה מלפני 15 שנה, כאשר חוקק החוק המקורי, שגם אותו הוא יזם, בתמיכת רבים מאלה שמתנגדים כיום, כולל יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, שהצביע נגד החוק.

לדבריו, "עברו 15 שנה מאז נחקק החוק הקיים, אותו רוצים לתקן ולשנות באמצעות הגדלת סכום הפיצוי, והעיתונות לא נהייתה יותר טובה, אלא פחות טובה בחלקים ממנה. לצערי, בשנים האחרונות נוצרה תחרות שקצת מדלגת על הבדיקה והרצינות. אני בעד חופש עיתונות מלא, אבל צריך איזון".

אגב, כששטרית הגיש את החוק המקורי לפני 15 שנה, כבר אז הוא דרש בהצעת החוק לקבוע פיצוי על סך של מיליון שקל. אולם בסופו של דבר, במהלך הדיונים בוועדה שדנה בהצעה, הסכים להתפשר על 50 אלף שקל בלבד, וזה מה שיש בחוק הקיים בספר החוקים. כעת הוא מציע להכפיל את הפיצוי פי 6, ל-300 אלף שקל, וגם זה עדיין רחוק מאד מהצעתו המקורית מלפני 15 שנה, שעמדה אז, כאמור, על מיליון שקל.

לא רק פחדנות

גם מהצד השני של המתרס, בשורות הליכוד, נרשמו היעדרויות לא מעטות, כולל מצידם של חברי כנסת ושרים שאין שום ספק בתמיכתם בחוק.

ואולם, דווקא אלו שהצהירו שהם נגד החוק, בחרו להיעדר, או להפוך את עורם ברגע האחרון ולהצביע בעדו. הכוונה לשרים דן מרידור ובני בגין, שלמרות התנגדותם לחוק בחרו להיעדר, ולמיכאל איתן, שהביע את התנגדותו לחוק מעל כל במה ומיקרופון, אך ברגע האחרון לחץ על הכפתור "בעד", יחד עם יתר חברי סיעתו והקואליציה.

האם התנהלות זו מבטאת פחדנות גרידא, או שמא מדובר בהתנהגות ריאלית ופרגמאטית, בהתאם לתפקידם?

מי שעמד בדיבורו והצביע נגד החוק, בניגוד למשמעת הסיעתית והקואליציונית, הוא יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שמגלה עקביות וגם בחוקים אחרים שעלו בעת האחרונה במליאה, הצביע נגד או בחר שלא להשתתף בהצבעה, בניגוד לעמדת הליכוד והקואליציה.

ההבדל בין מרידור, בגין ואיתן, לבין יו"ר הכנסת ריבלין, הוא מהותי וממשי. כל חבר בסיעת הליכוד, כמו ביתר הסיעות השותפות לקואליציה, מחויב לציית למשמעת הקואליציונית, ובאם הוא מפר אותה יכולה הנהלת הקואליציה להטיל עונשים וסנקציות כאלו ואחרות על אותו חבר כנסת. וכבר היו דברים מעולם.

סנקציות ניתן להטיל גם על שרים, בדיוק כמו על חברי כנסת מן השורה. למשל, הקואליציה יכולה לעכב נושאים שמעניינים את השרים הללו. היא יכולה לא לקדם דברים שהשרים האלו מעוניינים בהם ועוד.

שונה מכולם הוא יו"ר הכנסת. עליו לא ניתן להטיל סנקציות. לא ניתן להגביל את זכות הנאום והדיבור שלו, לא ניתן למנוע ממנו לכלול בסדר היום נושאים בהם הוא חפץ, לא ניתן למנוע ממנו להגיש ולטפל בהצעות חוק, כי הוא ממילא אינו מגיש חוקים או הצעות, וגם אי אפשר לנקוט כנגדו בצעדים אחרים שבהם ניתן ואפשר לנקוט כנגד חברי כנסת ואפילו שרים בממשלה.

אומנם כנגד ריבלין אפשר לפתוח חשבון שיופעל ויבוא לידי ביטוי בעתיד, כאשר יתמודד על נשיאות המדינה, אך זה באמת סחורה עתידית שאף אחד אינו יודע מי יטפל בה בעתיד, אם בכלל, ומתי תוגש לפירעון.

בנוסף, בגין, מרידור ואיתן הם חברי ממשלה, לא רק חברי הליכוד והקואליציה. הם מחויבים להצביע על פי עמדת הממשלה, ובהצבעה נגד עמדת הממשלה הם גם מסכנים את המשך כהונתם בממשלה. משום שראש הממשלה יכול לפטרם בגין התנהגות שכזו.

זו הסיבה מדוע מרידור ובגין בחרו להיעדר מן ההצבעה ואיתן הפך את עורו ותמך בסופו של דבר בחוק, בעוד ריבלין חש עצמו חופשי לנהוג כרצונו, ולא בפעם הראשונה, וללא חשש לחץ על הכפתור "נגד" הצעת החוק, יחד עם האופוזיציה.

אין מדובר רק בפחדנות, אלא בפוליטיקאים ותיקים ומקצועיים שיודעים שגם אם הם צועקים ואומרים משהו אחד, בסופו של יום הם ממש, אבל ממש, לא חייבים להתנהג ולהצביע בהתאם.