כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג של מצב הרוח

    ארכיון

    האושר, קווים לדמותו: פיטר פראמפטון קם לתחיה בשנית.

    6 תגובות   יום שישי , 25/11/11, 11:26

    יום ראשון בבוקר, יושבים על כוס קפה במחיר מופקע בנתב"ג וקוראים את "הארץ" של הבוקר. יעל הסיעה אותנו לשדה והקדמנו בשעתיים כדי שתוכל להספיק לחזור לביה"ס בזמן, אז את עיתון הבוקר לקחנו איתנו. "כתבו עליך בדה מרקר" אומרת אסנת. אני מרים גבה, לא זוכר שמשהו כזה היה צפוי. "יש כאן כתבה על מחקר שהתפרסם, ולפיו מי שהולך להופעות או נוסע לטיולים מאושר יותר ממי שקונה מכוניות, גאדג'טים או חפצים". הצצתי בעיתון ובאמת היה דבר כזה, מסתבר שב-Journal of Consumer Psychology פורסם השנה מאמר של אליזבת דאן מאוניברסיטת בריטיש קולמביה, דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד וטימותי ווילסון מאוניברסיטת וירג'יניה, ששופך אור על כמה מההיבטים הקושרים בין כסף לאושר, ומסקנותיו באמת כפי שתמצתה אסנת. הנה המאמר כאן. לשדה הגענו בניסן הירוקה שלנו, מודל 1998 (ובזכות זה גם פחות מפריעה לי ההתעללות בה של יעל הנהגת החדשה), בגדים חדשים לא קניתי כבר יותר משנה, הסלולרי שלי בן 3 ואינו אייפון, אבל אני מקפיד לטוס להופעות לפחות שלש פעמים בשנה, ובכך עומד בקריטריונים של המחקר האקדמי דנן וכן, אני בהחלט מאושר, במיוחד באותו יום ראשון, רגע לפני הגשמת חלום שכבר לא חשבתי שניתן יהיה לממש.

    בשנת 1976 , חמש שנים לאחר שהחל בקריירת סולו, הוציא פיטר פראמפטון - לשעבר הגיטריסט של ה-small faces וחבר ב- humble pie עם סטיב מאריוט המנוח  - את אלבום ההופעה הכפול (ויניל, זוכרים?) "frampton comes alive", שכבר בתור ילד בן 12 ידעתי לזהות בו אלבום משובח, וכתוצאה מכך הוא לא ירד, מאז כתה ז' ועד היום, מהפטיפון שלי. לטעמי, מדובר בלא פחות מאשר אלבום ההופעה החיה הטוב ביותר של כל הזמנים.

     

    ''

     

    אני לא הייתי היחיד שחשב ככה, ופראמפטון המשיך את סיבוב ההופעות שלו ומילא אצטדיונים שלמים. בשנת 1978 עבר תאונת דרכים קשה ומאז לא הצליח לחזור על הישגיו משנת 76. גורל דומה היה מנת חלקן של הגיטרות שלו, שנספו בתאונת מטען בשנת 1980, כולל הלס פול השחורה מהתמונה המפורסמת לעיל...הוא המשיך לעבוד ולעשות מוזיקה טובה, ניגן קצת עם דיוויד בואי וחזר להופיע עם סטיב מאריוט, ואפילו זכה בגראמי בשנת 2006 על אלבום אינסטרומנטלי, אבל לא הוציא  מתחת ידיו אלבום דומה לאלבום ההופעה ההוא. מאידך, כאמור, אף אחד לא הצליח להוציא אלבום דומה, כי כזה היה רק אחד. 

    תזכורת קטנה מהאלבום הזה - אתם בטח זוכרים את do you feel like i do : 

     

    ''

     

     

    ואת lines on my face המצוין מכירים קצת פחות, אבל חייבים לשמוע:

     

    ''

     

    בחודש יוני השנה, בעודנו עסוקים בתחזוקת האושר שלנו (ה-eagles בברלין) למדנו על כוונתו של פראמפטון לקיים, לראשונה מאז 1976, סיבוב הופעות שבו ינגן את האלבום המופלא הזה מתחילתו ועד סופו, לרגל חלוף 35 שנים מאז יצא האלבום לאור. frampton comes alive 35, הוא קרא לזה, ובנובמבר נקבעה הופעה בטמפודרום של ברלין. כרטיסים נרכשו מייד, ברשת כבר החלו לזרום חוויות מהסיבוב האמריקני שקדם לזה האירופאי, והריר נזל על המקלדת לעתים תכופות. כבר לא ילד פלא, מחלפותיו הזהובות הוחלפו במפרצים כסופים גדולים יותר מאלו שלי, אבל חוות הדעת היו מצויינות. 

     

    ''

     

    בהמשך למדנו גם שלני קרביץ משיק את אלבומו החדש בסיבוב הופעות אירופי, שיביא אותו למינכן יומיים לאחר מכן. כרטיסים נרכשו גם לו, טיסות הוזמנו, והשמחה היתה רבה.

    ברלין כבר קפואה, ומלאה בשווקי חג מולד בכיכרות וברחובות המרכזיים, מה שמוסיף את היכולת לשתות יין מתובל חם (gluhwein) ברחוב כמו גם אווירה חגיגית מאד להסתובבות בין דוכני הנקניקיות האהובים עלי. נקניקיות לא הוזכרו באותו מחקר אקדמי ולטעמי עורכי המחקר פספסו פה משהו, אבל בטוח שאנשים שאוכלים נקניקיות מאושרים יותר.

    הטמפודרום אולם קטן וסימפטי, מוכר לי כבר מהופעות קודמות, והוא לא sold out. לא ברור לי איך. לנקניקיות יש תור ארוך ועל החלון בכניסה פוסטר ענק של הסיבוב הנוכחי, כזה בדיוק: 

    ''

     

    ולכן, הדבר הראשון שעשיתי עם הכניסה לא היה לעמוד בתור לנקניקיות אלא לאתר מישהוא אחראי, כדי שיאשר לי לקלף את הפוסטר משמשת הזכוכית. כבר הכנתי את  "?have'nt the jewish people suffered enough" אבל כשמצאתי את האחראי הספיקה לו הידיעה שבאנו במיוחד מישראל כדי לתת לנו את הפוסטר. "אבל", הוא אומר לי, "המדיניות שלנו היא לחלק את הפוסטר רק בתום המופע, אז אני אוריד לך אותו עכשיו ואשמור לך אותו עד סוף המופע, ותבוא אלי לקבל אותו אחר כך". סדר צריך שיהיה. alles in ordnung !

    בדוכן המרצ'נדייזינג אין כבר חולצות בגדלים שלנו (קצת מוזר כי היינו בין הצעירים בקהל, ובגילאים האלה אין הרבה ביקוש למדיום..) אבל יש יוזמה חדשה של אולפני abbey road live - המופע מוקלט בזמן אמת, ומודפס במערכת הפקה ושכפול במקום, וכך כעשרים דקות מתום המופע אתה יכול לקבל ערכת 3 דיסקים עם המופע כולו, תמורת 25 יורו - פחות ממחירה השערורייתי של חולצה. כמובן שהזמנו עותק.

     

    ''

     

    המופע מתחיל כמובן בזמן, איחורים של שעה וחצי יש הרי רק אצלנו בארץ, אצל האמנים השווים באמת. קולו המוקלט של ויליאם שטנר (קפטיין קירק מ"סטאר טרק") מהווה הקדמה, ומבקש מהקהל לא לצלם בפלאש כי זה מפריע לפיטר, ולא להעלות ליוטיוב קטעים מהמופע. לגבי הפלאש - הבקשה מולאה במלואה, לגבי היוטיוב - באמת אין הרבה ברשת. קהל ממושמע, אין מה לומר. מעניין אם זה היה מחזיק בארץ, שלא לדבר על כך שאיש כאן לא חולם להדליק סיגריה או ג'וינט, לא בפנים ולא בהיקף.

    חלקו הראשון של המופע מתנהל לפי סדר ההופעה של השירים בתקליט, וזה לא פחות מחלום שהתגשם. איך מעבירים במלים את התחושה של התגשמות חלום? מההרכב המקורי שלו נותר רק הבסיסט, סטנלי שלדון. כל השאר נפטרו ממחלות במהלך העשור האחרון. קצת עצוב לשמוע, אבל הקסם עוד כאן, ובגדול. השירים דומים למקור, אבל עם אינטרפרטציות חדשות, תוספות סולו וקטעי פתיחה ארוכים ונהדרים, שמכניסים אותך לתוך כל שיר בתחושה שלא ניתן לתאר במלים, והדבר הכי קרוב לתיאור שלה הוא  "אתה מוכר לי מאיזשהוא מקום.. זה עומד לי על קצה הלשון.. אה, כן, זה אתה! ואתה נראה מצוין ! איזה כיף להיפגש ככה שוב!". חלק מהשירים זוכים לתוספת זמן משמעותית, do you feel like i do מקבל כמעט 5 דקות נוספות, ואלבום כפול של שעה ו-20 מנוגן כאן מחדש על פני כמעט שעתיים. פשוט תענוג.

    במשך שנים הצטערתי שנולדתי מאוחר מדי, ולא זכיתי להיות נוכח באותן הופעות מצוינות שהתקיימו בשנות ה-70, וזו בראשן. הנה בא הערב הזה ואומר: אתה רואה, לא פספסת. תהנה! ואני נהנה מכל רגע. כל הביצועים מעולים, אין נפילות. פיטר קצת מתרגש, מחליף בדיחות קרש עם הקהל ומבקש ממנו פה ושם קצת חיזוקים. ברקע תמונות מתחלפות מהמופע המקורי, וקצת עצוב להשוות בין האצטדיונים המלאים שבתמונות לאולם הנוכחי שמכיל עשירית מהקהל שפקד כל מופע שלו בשנים ההן, אבל כנראה שזו דרכו של עולם, והעצב לא נשאר זמן רב.

    היות והפעם יש לי דיסק מושקע של הקלטת המופע, ולא משהוא שבא מהסלולרי, הנה כמה קטעים - אם כי הטובים באמת עוברים על מגבלת 5 המגה של האתר.ראשית הנה שיר שאתם בוודאי זוכרים - show me the way - בביצוע החדש, שמשום מה אני לא מצליח להעלות באופן נורמלי אז תוכלו לשמוע אותו כאן, אחריו קצת יותר רוק עם "it’s a plain shame :

     

    ''

     

    ואחריו baby i love your way :

    ''

    כל הקטעים הטובים באמת - מעל 5 מגה, והם שמורים אצלי, מוזמנים לבוא..

    אחרי הסט של התקליט המקורי, שארך שעתיים, באה שעה נפלאה נוספת, עם קטעים מהאלבומים המאוחרים יותר שלו, קאברים לסאונדגארדן, ולהדרן הקאבר המופלא הזה לביטלס:

    ''

     

    בסוף, אחרי 3 שעות, זה נגמר. אספנו את הדיסקים ואת הפוסטר (שהתגלה כשני פוסטרים מודבקים זה לזה כך שמי שרוצה אחד מוזמן לבוא ולקחת),  וחזרנו למלון לדגור עוד קצת על האושר לפני שהשינה תבוא ותעמעם קצת את הזכרונות. מחר יום חדש, טסים למינכן - לני קרביץ מחכה, אבל על כך בפעם הבאה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/11/11 17:59:

      הוא טוב פרמפטון, גיטריסט מעולה.

      אהבתי מאוד גם את הרכב העל שלו עם סטיב מאריוט- האמבל פאי.

      בטוח שהייתה הופעה מצוינת, הוא נשמע טרי כתמול שלשלום בהקלטות שהבאת.

        26/11/11 12:50:
      כן כן, אחד האלבומים האהובים עלי, שלא מצליח להימאס למרות האזנות חוזרות ונשנות. דוגמא קלאסית לכך שיש שירים שנשמעים ב"לייב" הרבה יותר טוב מהקלטות האולפן. סחתן על הנסיעה להופעה כדי לראות את פרמפטון בלי התלתלים...תודה על פוסט משובח ומחכים ביותר, אבל זה רגיל אצלך...
        26/11/11 12:50:
      כן כן, אחד האלבומים האהובים עלי, שלא מצליח להימאס למרות האזנות חוזרות ונשנות. דוגמא קלאסית לכך שיש שירים שנשמעים ב"לייב" הרבה יותר טוב מהקלטות האולפן. סחתן על הנסיעה להופעה כדי לראות את פרמפטון בלי התלתלים...תודה על פוסט משובח ומחכים ביותר, אבל זה רגיל אצלך...
        26/11/11 12:26:
      כן כן, אחד האלבומים האהובים עלי, שלא מצליח להימאס למרות האזנות חוזרות ונשנות. דוגמא קלאסית לכך שיש שירים שנשמעים ב"לייב" הרבה יותר טוב מהקלטות האולפן. סחתן על הנסיעה להופעה כדי לראות את פרמפטון בלי התלתלים...תודה על פוסט משובח ומחכים ביותר, אבל זה רגיל אצלך...
        26/11/11 11:59:
      מזל שאי אפשר להעביר קנאה בתגובה... תכלס, צודקים בכתבה הזו וצודק אתה לבחור בדרך מעולה להיות מאושר.
        25/11/11 12:29:
      סחתיין עליכם. מה שיפה באושר שלכם שהוא מדבק. נהניתי מהמוזיקה המשובחת ונהניתי לקרוא.