בא לי לכתוב.

ממש בא לי.

בחיי שאני לא אומרת סתם.

זוכרת אינספור פעמים שהתיישבתי מול המחשב במלוא המרץ ואמרתי לעצמי: זהו, זה הזמן. עכשיו זה יבוא. ברגעים אלו מרחפת לה מוזה ברחבי השכונה שלך, מיד היא מתבייתת על הבניין שלך, והנה תכף היא מוצאת אותך – מחכה רק לה כדי להתחיל להפליא בכתיבה שוטפת.

אבל לא.

זה לא בא.

המוזה כבר לא אוהבת אותי כמו פעם.

אז החלטתי להתחכם...

להערים עליה ועלי.

להתגנב כך מאחור ובלי לשים לב לשרבט כמה שורות,

מעט מלים,

סתם.

כי בא לי.