איך שיום שיגרתי לחלוטין יכול להיות מלא נחמות קטנות, אכזבות, כעסים והתפייסות. מיקרו-קוסמוס של 12 שעות, יום...ועוד אחד כמעט עבר.

כאוס, כאוס...פרפר, פרפר....האם משהו שעשיתי היום ישנה משהו? אצלי? בכלל?

מה עשיתי היום?

טולסטוי המליץ על שתי שאלות לשאלה עצמית ע"מ להתקרב, אולי, למשמעות:

מה הייתי עושה לו היה זה יומי האחרון? מבלי לספר לאף אחד או להסביר (זו בעצם לא שאלה).

החלק השני, זה שבו לא מספרים, נועד למנוע האדרה עצמית ובחירת מעשים "נאצלים" וכו.

אז מה עשיתי היום?

בניתוח קר עפ"י שתי ההוראות הקצרות, שום דבר שבגינו הייתי יכולה להיות שלמה עם מותי בסוף היום. פשוט מפחיד, רוב הימים הם כאלה, יום ועוד יום וברובם אני אפילו שוכחת את השאלות הללו שאמורות להתרוצץ בראש. לו חייתי לנצח, אולי זה לא היה נורא, כי היה עוד יום ועוד יום ואולם לו חיית לנצח, זה בטח לא היה מטריד אותי..

יש לי אוברדרפט,  בדקות, בזמן, בחיים.

ושוב,איך אומרת סקרלט:  אחרי הכל, מחר יום חדש..