עכשיו חזרתי מארוחת הערב השבועית עם ההורים , האחים והאחיינים.

חזרתי עם כמה קופסאות אוכל , וקצת דואר, לבית ריק.

כולם מאוד תומכים, מבינים, נזהרים לא לדרוך על הפצע שעדיין פתוח.

כן , לפני כמה שבועות בשעה זו הייתי יושבת כאן בספה הסמוכה עם בן הזוג, שהיה אמור להיות חבר,

אבל התחושה היתה כבדה.. לא שמחה, לא אהבה, בעיקר ריקנות וכעס.

כעס על עצמי ששוב נפלתי במלכודת של המגנט שלי, כמו שניסח את זה איש חכם, נמשכת כמו גחלילית לאור, ללא שליטה. 

אבל אז שנה מאוחר יותר, מבינה שזו אינה הזוגיות שאני מאחלת לי, וקשה וכואב, אז קמה והולכת. 

שמתי לב על עצמי לאחרונה שהחיוך אינו מבקר את פניי תכופות כמו שהייתי רוצה. 

כבר שכחתי איך נהנים.. מהלבד, מהביחד. חבל שאין "חבקן" , כמו שיש "ליצן", שיבוא ורק יחבק.

לא ידבר, לא יגיב, לא ינסה לתת פתרונות, רק יספוג את כל הפחדים שעולים ויוצאים ביחד עם הדמעות.. 

ואז אולי במקום הפנים האדישות, הרציניות, העצובות, הכעוסות, והחיוך המזוייף.. 

יצא הפרצוף האמיתי .. נקי.

מקדישה לכל מי שבבית ורוצה חיבוק, את השיר הבא , שעוזר לי לחייך, גם בלילות הקשים.

שבת שלום

לי

וזו גם הזדמנות לציין, שאני מאלה שמקשיבים למילים של השירים...

http://www.youtube.com/watch?v=DwoPaW6jVTk