לא סתם "החזירו" אותך לבית הספר לאחר שכבר פרשת. 

אין ספק שיש לך כאן תפקיד...ולא סתם תפקיד אלא שליחות של ממש.

ובטח לא מדובר בתפקיד של המורה. לפחות לא רק. ההוראה כאן היא מינורית.

ולעומתה  - האהבה הגדולה שבליבך, הרגישות העצומה, החמלה, הנסיון רב השנים כאם, כאשת חינוך, האכפתיות - כל אלה הם הם הרבדים המרכזיים בסיפור הלא קל הזה.

והם הילדים הגיבורים האלה זכו בך ובמי שאת.. וגם את זכית! זכית לטעת אור ולהקרין תקווה במקומות חשוכים ובלבבות אשר כ"כ כמהים וזקוקים להם. זו בעיני עבודה חשובה מאין כמוה! ה - עבודה! אין לה תחליף.

אין כמוך חברה שלי! שליחה של אור את.

תבורכי!

היי אילנית,

במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד?". הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת? האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר. (1)

בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. 

התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 


סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 

לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 

סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 


רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 

הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 

כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 

בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 


שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 


לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 


אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 

זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 

ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 

ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 


בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 

בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 

איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

[ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.]

------------------------------------------- 

(1) ראה גם: פרק 31, ילדים קטנים, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

בורכו הילדים שזכו למורה כמוך!
ריגשת אותי מאד!