לו היתה חיה בזמנים קדומים היתה אביטל בית-נר ודאי "יושבת בשער העיר, מקשיבה לאנשים, שומעת את סיפורי היום יום שלהם... מנהלת איתם דיאלוג על החיים ומשמעותם, ומסייעת להם בפתרון שאלות ובעיות" (עמוד 126). אבל אביטל היא שופטת בדימוס, של מערכת בתי המשפט בישראל.

"מאחר שצדק ורגש לא הולכים תמיד עם דין" היא נאלצה לשימם בצד. היה עליה להיות קרה, מחושבת קשובה ומחליטה  ."אין זמן להתלבטות, הצדק מעניין עד גבול מסויים. צריך לקבל החלטה וכמה שיותר מהר. ההנהלה לוחצת." (עמוד 124).
כאן בספר הזה, היא יכולה לקחת את הזמן.

בית המשפט הקטן שלי, הינו אסופה של סיפורים קצרים, בית המשפט הקטן, של אביטל. הספר מתחיל במיני סנסציה, בה היא מגלה מדוע לא מונתה לנשיאות המחוז, על אף שהיתה המועמדת המתאימה ביותר. שיחת טלפון קצרה אל תוך הלילה, שסיקרנה אותה עד כדי כך שלא יכלה לישון.

הרי בעקבות אי המינוי הזה התפטרה בהודעה של שנה מראש. בקשתה התקבלה "כמבוקש" והיא בתום השנה הזו, הפכה כך סתם ל"בדימוס" בלא שיחה או מילה טובה לדרך החדשה.

כשקרביה סוערים היא מבקשת לפגוש את עמיתה, שחייג אליה באותו לילה ולגלות מדוע לא מונתה. אותו רגע מכונן מוליד בתוכה מירוץ פנימי, לקילוף השכבות שעטתה עליה עם השנים, מאחורי מסיכת השופטת, אשר התגלמו כדפיה בספר זה.

המשך הביקורת>>