חלק ראשון ובו יסופר על ימי המסע הראשונים אני רוצה לחזור הביתה. מעל עשרים שנים אני חיה בניכר הזה והמסע מתארך. היו ימים שאפילו לא ידעתי שאני בניכר, היו ימים שהשביל אבד ונמצא , הוא תעתע בי כרצונו ואני נמשכתי אחריו בכח משיכה מוזר, תמים ומלא כוונות טובות. יצאתי אל המסע אמיצה עם כוחות רבים, בעצם טוטו ואני יצאנו, אבל טוטו נולד זקן, שופע רצינות ושקדנות והגיע אל המקום בו אנחנו נמצאים היום כמעט אותו אדם. אני לעומת זאת ,הייתי מאותם אידיאליסטים נאיביים חדורי אמונה כי יגיעו אל סופו של המסע עם כל שותפיהם כשהם בחיים ובטח יאספו עוד כמה נשמות בדרך איתם יבראו את העולם ויארגו עליו סיפורים לעת לילה סביב למדורה. סיפרו לכם שרוח גדולה נשאה אותי , סתם קשקוש. אמנם כשנחתתי אחרי הקפיצה עם הקוקיות המתנפנפות והסרטים הורודים ,פגעתי במכשפה הרעה מהדרום אבל היא שרדה הזונה הגדולה וחיה ומענה אותנו לא מעט. לקחתי איתי מנורת שמן אחת שהפיצה אור וחום גדול אפילו בלילות הקרים ביותר , הדלקתי בה את המדורה, לצידה ישבנו טוטו ואני וחיבקתי אותו באהבה גדולה. לא שידעתי אז מהי אהבה הייתי קצת ילדה, לא לגמרי הבנתי את המושג , המצאתי אותו מדמיוני והלכתי על התחושה הטובה הזו שהיא נתנה לי. טוטו שהיה תמיד מרוצה מכל דבר שאמרתי או עשיתי היה מחייך אלי ומספר לי על השוחות והבורות שחפר, שבהם היה מחביא את העצמות שמצאנו יחד . טיפלתי בו כל כך הרבה זמן שכבר שכחתי איך זה להיות קצת ילדה ושמטפלים בי,ושכחתי מה זה להיות אישה, כי את זה לומדים כל החיים. שכחתי איך מרגישה אישה כשגבר מסתכל עליה בעיניים רוצות ,מלאות תשוקה, מעט מעריצות , מנסות לחדור את המעטפת ,להבין מה היא חושבת ומה היא מרגישה ואיך המח המסובך שלה מתקתק כדי שיוכל לחבר אותה אם משהו ישתבש שם או לפחות להתכונן לברוח אם איזה קפיץ ישתחרר בכוון שלו. ידעתי רק שאני מאוד עצמאית ובוגרת ושאני חייבת לשמור עליו כי הוא יתום מאם ויהיה אבוד בלעדי. הייתי בטוחה שאצליח כי לאבא שלי אין בנים ואני כמו בן בשבילו ,לא סתם בן הייתי אלא א´כבר גבר. כן יקיריי , בתחילת המסע הכול נראה זוהר, אין ספק, היינו מאושרים כזוג אפונים בתרמיל שטרם הבשיל. טוטו ואני רקדנו לנו על הקווים שבשביל, הלכנו בצעדים מדויקים יחד ולא נכנסנו לאף רווח בין הלבנים, הפשטות שלטה לה, היינו כנים וסיפרנו אחד לשני את כל המאוויים והרצונות. טוטו היה שתקן מטבעו, כשכבר דיבר, דבריו היו חכמים ושקולים ואני שהייתי כל כך נמהרת ופזיזה וחסרת איפוק מצאתי את התכונה הזו נעימה וקוסמת והייתי בטוחה שמאחורי עיניו וזקנו יש משהו מסתורי שלא מובן לי, בוודאי יש שם דברים נוספים שאיני רואה, טרחתי על פשרו ימים ולילות , חשבתי עליו שעות בניסיון להבין מה נסתר מעיני, מה אני מפספסת. לא מצאתי וגם לא התייאשתי. טוטו מצידו חי את החיים בלי לחשוב הרבה על מהותם , "זורם" טוטו שלי, ומעט עצלן, אם ביקשתי שיעשה למעני דבר היה בדרך כלל עושה אותו בחוסר רצון בולט , עד שהכניס בי חוסר רצון לבקש כלל. למדתי לסמוך רק על עצמי אבל זה קרה הרבה יותר מאוחר , בתחילה הייתי שמחה רק לטפל בו ולאהוב אותו . חלק שני ובו יסופר איך פגשנו באיש הפח טוטו צד לנו ארנבות כל הימים , תמיד עשה זאת בשמחה. זו הייתה מטלה ברורה ופשוטה וגרמה לו להרגיש בעל ערך רב , הוא אהב לקיים אותה . היו לו המון תקוות להתייעל ולשפר את כשרון הציד שלו ולהגיע למומחיות רבה בתפקידו, אני הייתי מלקטת זרדים למדורה , קוטפת עשבי תבלין ופירות מעצים לצד הדרך ומוסיפה אותם לארוחה. הייתי מזמינה את כל מי שנקרה בדרכנו לאכול עימנו וכך נהנינו מחברה טובה ונעימה. טוטו שהיה שתקן מטבעו היה יושב ומקשיב לשיחות ולסיפורים, צוחק במקומות הנכונים ומשהיו שותפינו לארוחה ממשיכים בדרכם היה ניגש אלי בסיפוק ואומר כי נהנה מאוד . באחת מהחניות שלנו גילינו שאין לנו די אוכל , נכנסנו לגינה של המכשפה. היה לה גן שובה לבבות ובו עצי פרי נפלאים על ענפיהם צמחו פירות ססגוניים מעוררי תיאבון ,היינו רעבים טוטו ואני . טוטו נעמד לו בצל מתחת לעץ והשתין בנחת ואני קטפתי פירות אדומים יפים מעץ שענפיו היו נמוכים. אז נתקלתי בפעם הראשונה באיש הפח, טוטו הכיר אותו כבר קודם, אבל לא סיפר לי דבר, איש הפח היה הבובה של המכשפה הרעה מן הדרום, והיא ידעה למשוך בחוטים שלו במומחיות רבה והפכה אותו למופע של גבר אחד ,טוטו תמיד חלם שיגיע היום בו ישחרר את איש הפח ויגלה שבתוכו יש לב ענק , אנחנו עדיין מחפשים בו אחד, ולא מצאנו. איש הפח רעם עלינו , "מה אתם עושים פה? עופו מיד והפסיקו למצוץ דמה של המכשפה", היא צעקה לו הוראות מתוך הבית והוא חזר עליהן בדייקנות, אמרתי שלום חמים ולבבי וניסיתי להסביר לו שאנחנו בדרך ימים רבים ושלאחרונה טוטו לא מצליח לצוד והאם ניתן לקטוף פירות רק לארוחת הצהריים כי אנחנו רעבים ולהם יש המון פירות על העץ,אבל הוא אחז בצווארוני והרים אותי למעלה בידו השמאלית ואת טוטו באותו אופן בידו הימנית והלך בצעדים מדודים אל הגדר משליך את שנינו מעבר לשער. איש הפח תיעב אותי מייד ,יכולתי לראות את זה בנדנוד של ראשו . הייתי כנה מדי וחמימה מדי למנהגיו הקרים והפרגמטיים, ובכלל הוא לא יכול היה לסמפט מישהי שהייתה מהדורה נעימה של זו שעינתה אותו כל הימים, איש הפח מאוד הפחיד אותי עם הקול הקר והמרושע שלו, אבל אמיצה רצתי לעברו כשהפנה לי את הגב והתנפלתי עליו במטח אגרופים . הוא המשיך ללכת לכוון הבית ואני רדפתי אחריו והלמתי אך הפסקתי כי אחרי כמה מהלומות כפות ידי כאבו מאוד , טוטו שלי עמד מעבר לשער ועל פניו הבעת בושה על המהומה שחולל וגם צער עמוק על מפח הנפש שנגרם לאיש הפח, אז שילבתי זרועי בזרועו של טוטו הפטרתי לעבר איש הפח ´לא צריך טובות ´ בקומה זקופה ובארשת פנים גאה, משכתי את זרועו של טוטו ורעבים אך מחוזקים המשכנו בדרכנו. כל אחר הצהריים טוטו לא אמר מילה.
בערב הבטן של טוטו החלה לקרקר בקול רם, כמו צפרדע מקפצת בתוך חבית והחל לכאוב לי הראש. ידעתי שאם לא אאכיל את טוטו שלי הוא יכנס להלם עמוק כי הטראומה של הקרב עם איש הפח עדיין הייתה חרוטה על פניו. הגענו לבית קטן שנראה חמים, הייתה לו גינה קטנה מגודרת בגדר לבנה. תמיד חלמתי על בית קטן, מעולם לא אהבתי בתים גדולים ומרווחים , אהבתי חדרים אינטימיים עם אח מבוערת. על הדלת היה שלט "להשכרה", דפקנו בדלת , לא נשמע קול , ניסינו את הידית והדלת נפתחה. המשך יבוא.. *מיותר לציין את ההתייחסויות אל הקוסם מארץ עוץ/פרנק ל.באום, הן ברורות מאליהן. |