2011–02–17 מאת –תלת מודע

אני כבר לא כותב ,כי  לי זה כואב.

אני כמעט שלא רוצה להרגיש,

כי אני  הכי רגיש.

ששש

אני בעד להיות תמיד נחמד,

כי זה מה שנשאר באמת,

לעד.

אני מביט ומשתהה,

במציאות הוזה.

לא  מרוצה, ולא רוצה.

אני גם רואה

וזה כואב,

ואז,

 אני בוכה.

אני לפעמים גם חושב,

ולי זה כואב.

( קריצת עיין שובבה )  

אני גם טועה, בדרך החיים.

אני גם  לפעמים רוצה,

אבל יש בדרך המון מכשולים.

ולי זה לא יוצא.

אני יוצא , מדעתי מהחיים ,

יוצא החוצה לעולם ,

בלי בכלל לגלות עניין.

וזה כמו מחזה קשה,

לא רוצה כזה.

אני קצת מזה ,

וקצת מזה.

אני כזה,

קצת לא אפוי,

לפעמים רצוי,

מצוי.

קצת לא מוכן.

לא שאלו אותי בכלל אם אני מוכן,

אם אני בכלל רוצה.

ועכשיו גם אין לי ממש ברירה,

צריך להשלים עם המצב הזה.

הנבזה הזה,

שאף אחד בו לא רוצה.

לא רוצה.

אני נופל,

ומיד קם,

נלחם.

אני גם מנסה,

 בדרך משתעל

" ונהנה"  

 אני משונה,

אני משתנה.

תר אחר הדומה,

ולא כל כך מבין את השונה.

ואותי מי באמן יבין?

מבין? 

ואם רגע אחד מאד מסוים ,

לפעמים לשנייה אחת,

אני אפילו  נהנה.

תלת מודע=RHD