והפרמטר החסר הוא: מדינה לא יכולה להתקיים עם מיעוט עוין בן עשרים אחוזים. בדיוק כפי שההתנחלויות לא מאפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, כך גם האירידנטה הפלסטינית - אזרחי ישראל הפלסטינים - אינם מאפשרים להגיע לאותו ההסכם. נאמנותו של מיעוט ענק זה יחסית לאוכלוסיית ישראל היא קודם כל לאומה הפלסטינית שדורשת מישראל גם זכות שיבה למספר עלום של פליטי 48' וצאצאיהם. מספר שהם רוצים לאמוד ולקבוע אותו. אז מול הקושי של קיום התנחלויות בדיונים על ההסכם לסיום הסכסוך, צריך לקחת בחשבון את האירידנטה הפלסטינית בתוך אוכלוסיית ישראל שגם היא, מבלי להחזיר שום פליט פלסטיני, לא מאפשרת להגיע להסכם בו ישראל תוכל לחיות בביטחון.

בישראל עשרים אחוזים מן האוכלוסייה הם למעלה ממיליון אנשים. אך אם נשווה את אותם האחוזים יחסית לאוכלוסיית ארה"ב למשל נגיע ל-60 מיליון אנשים. האם ארצות הברית תוכל להתקיים עם 60 מיליון מאזרחיה שעוינים אותה ואת עצם קיומה? האם רוסיה הייתה מסכימה לחיות עם 20% מאוכלוסייתה שעוינים לקיומה? רוסיה לא הייתה מאפשרת גם אחוז אחד. ואני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה ברוסיה של פוטין לאוכלוסיה עוינת גדולה. הרוסים שולפים ויורים מהר כשזה נוגע לביטחונם האישי מבלי להתחשב בדעת הקהל העולמית. 

על כן אין מנוס מלהביט אל אירועים דומים בהיסטוריה. בתחילת המאה הקודמת טורקיה ויוון לחמו זו בזו. טורקיה נצחה והעולם התערב והכריח אותן להגיע להסכם חילופי אוכלוסין ביניהן - הסכם לוזאן משנת 1923. האוכלוסיות שהוחלפו אז מנו כמיליון וחצי אנשים, שנשארו פליטים לא רצויים בארצות המוצא שלהם עד עצם היום הזה. זה יכול ללמד אותנו שבמקרה שלנו, בסכסוך הישראלי - פלסטיני, הפתרון האפשרי היחיד כדי להגיע להסכם שלום סופי הוא החלפת שטחים מאוכלסים ולא אוכלוסיות. להעביר לפלסטינים את השטחים המיושבים בפלסטינים אזרחי ישראל תמורת שטחים בסדר גודל זהה מאוכלסים במתנחלים ישראלים יהודים או ריקים מאדם. 

אבל גם פתרון זה הוא תאורטי: שום פלסטיני שהוא אזרח ישראלי לא יסכים לו - הם התרגלו לחיות טוב ובחירות אזרחית ולא יסכימו לעבור לחיות בג'ונגל מחוסר זכויות אדם בסיסיות. הם רואים מה שקורה לאחיהם במצרים, שלא לדבר על אחיהם בסוריה. זאת ועוד: הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל העבירו בתודעתם את הסכסוך לפסים דתיים והם לא יסכימו לשום הסדר שלא יעלים את ישראל מעל המפה, יחד עם אוכלוסייתה היהודית שחיה על אדמתם - על פי אמונתם הדתית. 

על כן מאמרו מאיר העיניים של עמוס שוקן הוא תיאור מדויק של חלק מהבעיה הקיימת בין ישראל לפלסטינים. לחלק השני הוא לא התייחס כלל. ונכונה מאד היא קביעתו שיש התאמה רעיונית בין גוש אמונים לחמאס. המסקנה האפשרית היחידה מכך היא: ישראל תמשיך לחיות על חרבה עד שהפלסטינים יוותרו על אמונתם הדתית שיש להשמיד את ישראל החיה על אדמתם או עד לביאת המשיח. מה שיבוא קודם.