למה, בעצם,  אני מתעקש ש"החרמות" נגד עסקי הטייקונים תכליתם רק להאיר את הבעיה אבל לא יהיה בהם כדי לשנות את רמת המחירים?

הנחות הייסוד:

1. "בעל המאה הוא בעל הדעה"

2. השלטון (המפלגות הפוליטיות) אינם משוחררים לחוקק או להתקין כרצונם כיוון שהן "ממנופות" ע"י אשראי בנקאי ולכן נתונות לכוחם הסחטני ולאיום מתמיד.

3. עסקי הטייקונים אף הם "ממונפים" ולכן גם הם נתונים להכתבות ו"ניהול" מגבוה, קרי של הבנקים.

4. לאור האמור, לא הפוליטיקה תכתיב את "רמת המחירים" (באמצעות יצירת תחרות או פיקוח) ולא הטייקונים מסוגלים לסטות מההנחיות של מחלקות האשראי של הבנקים (יש לצורך כך אגפים שלמים - למשל האגף לאשראים מיוחדים בבנק לאומי).

5. הבנקים עסוקים ב"משימה" אחת - למקסם רווחים ולהבטיח תשואה מקסימלית על האשראים.

6. בנק ישראל ממונה על דבר אחד ויחיד" "יציבות הבנקים" וככזה הוא "שותף" למדיניות מיקסום הרווחים של הבנקים.

5. לפיכך, ללא שחרור הפוליטיקה לנפשה מהחנק של אשראי בנקאי (פרטי/מסחרי) אין למעשה מי שיכתיב את המדיניות באופן משוחרר מלחצים (איומים וסחטנות).

6. לכן, כל "החרמות" הם "סערה בכוס מים" שתכליתה לא ברורה ולבד מיצירת אוירה לא יהיה בהם כדי להשפיע על רמת המחירים.

7. מסקנה:  יש למקד האנרגיה במציאת מודלים לשחרור הפוליטיקה ממלכודת הדבש של האשראי הבנקאי.

הסבר בשפה חופשית:

העסקים של הטייקונים (רשתות מזון למשל) הם עסקים ממונפים ולמעשה כמעט לא  יכולים לקבוע החלטות דרמטיות לגבי אופן ניהול עיסקיהם. גם לשלטון שליטה מוגבלת (מכמה סיבות)  כשהעיקרית והחשובה שבהם היא שהם "מנוהלים" מלמעלה ע"י המלווים = הבנקים. אנחנו מעוניינים בתוצאות אז יש לכוון את "הזעם" למקום בו הדברים נקבעים, קרי בבנקים (המקיימים מעקב צמוד על אלמנטים רבים בניהול העסקים, לרבות רמת המחירים, הוצאות עבור כ"א וכיוב').

"זעם" (מחאה) כשלעצמו גם הוא לא יעזור  (עור הפיל של הבנקים עשוי מפלדה). לכן,  רק "שחרור" המערכת הפוליטית מאחיזתם "הסחטנית" של המלווים בפוליטיקה עשויה להועיל.

רק כאשר המערכת הפוליטית תהיה משוחררת לפעול ללא "האיום" של אשראים כבדים בבנקים נחזה, אולי,  בשינוי נורמות פיקוח ורגולציה באמצעות הגברת תחרות אמיתית מחד גיסא, והגברת פיקוח מאידך גיסא.

עד אז הכל סערה בכוס מים, שקולעת לרצונו הראשוני של ביבי שהסיט את הזעם הציבורי לכיוון הטייקונים, מייד בהצהרה הראשונה שנתן עם פרוץ "המרד" וקבוצות הצרכנות השונות אכלו את הפיתיון ונפלו בפח.

מסקנה:

אנרגיה רבה מושקעת בקבוצות צרכניות שונות (חרם על מוצרי מזון, ישראל יקרה לנו ונוספות) ואולם השפעתן עד כה היתה השפעת "אוירה" והן מכלות את כוחם של החברים בהם בהתרוצצות ברחובות שלא מניבה תוצאות. פשוט כיוון שהשיטה שגויה מיסודה וניזונה מתפיסת מציאות מעוותת.

אז מה בכל זאת?

לשים את האגו בצד ולהצטרף למאבק העיקרי, בלעדיו לא יהיה "צדק חברתי" - המאבק לשחרור המערכת הפוליטית לפעול ללא איום האשראי הבנקאי (או של מוסדות פיננסיים מקבילים).