נו, כמה פעמים כבר שמעתי ועודני שומעת את זה. מאז שנולד בכורי, לפני כמעט 18 שנים, עם לידת כל אחד ואחת משלושת אחיו ואחיותיו, ועד לקבוצת ההורים האחרונה שהנחתי בשבוע שעבר. "אם תגשי אליו הוא ילמד מזה שצעקות עובדות." "אם תוותרי לה היא תבין שבבכי משיגים הכל." "אם תרימי אותו הוא יתרגל להיות על הידיים." "אם תרדימי אותה היא תצא לך מפונקת."
אז קודם כל - באופן קונקרטי: - אם תגשי אליו הוא ילמד שיש מישהו בעולם והוא לא לבד, שיש טעם לקרוא לעזרה כי מישהו שומע ומתייחס. שהוא מספיק חשוב כדי שיעזרו לו, שאוהבים אותו, רואים ושומעים אותו. - אם תוותרי לה, היא תלמד שיש טעם להלחם על מה שחשוב לה, שיש לה כוח לשנות, שמבוגרים לפעמים טועים ויכולים לחזור בם ולשנות את דעתם. שבכי (ורגשות בכלל) הם לגיטימיים ויש להם מקום. שאמא או אבא או דודה או מי שלא תהיי, יכולה לעמוד בהפגנות הרגש הגדולות שלה ולא שולחים אותה "להרגע בחדר", להתכחש לרגשות שלה, לגדל שריון עבה ולחייך כאילו "הכל בסדר". - אם תחזיקי אותו הרבה, בקירבה ובאהבה, הוא יתרגל להרגיש בטוח, אהוב, חשוב, נראה ומשמעותי. הוא ילמד כמה נעים ומיטיב מגע. הוא לא יגדל לחשוב שמקסימום המגע שמגיע לו הוא צ'פחות מטלטלות על הגב.
ומילה על "פינוק" - אני לא מתכוונת שילד (או מבוגר) צריך לקבל מייד כל דבר או כל שרות שהוא מבקש או דורש. ויש דבר כזה נימוסים, סבלנות, כבוד הדדי (הדדי!), וגם - מה לעשות - מציאות חיינו שמגבילה אותנו מדי פעם במשאבים (זמן, תשומת לב, כסף ועוד), אבל- "אל תפנקי אותו (במילים טובות, חיבוקים, "על הידיים", תשבוחות והתפעלות) שלא יתרגל, כי העולם לא כזה ושם בחוץ לא יתנהגו אליו ככה" - זה כמו להגיד שיכול להיות שצפוי רעב שיכה בעולם ולכן מוטב להרגיל אותו להיות רעב, לא לאכול מספיק, כדי שיוכל להתמודד טוב יותר (ואולי גם לישון בחוץ על המדרכה בקור, שיתרגל למצע קשה ולכפור) - הרי ברור לנו שאם חלילה צפוי רעב, מוטב להאכיל את האהובים שלנו בשפע אוכל מזין ומחזק, ואם חלילה יפגע בהם רעב הם יהיו חזקים, מחוסנים, בריאים ועמידים יותר. לא ככה?!
או בקיצור - ילד שאומרים לו שהוא חכם, חזק, נבון, טוב לב, נדיב ואהוב (ואומרים לו הרבה, לא רק ביומולדת), כשמישהו (הבריון השכונתי, מישהו מהחבר'ה או מורה שיש לו יום רע) יגיד לו שהוא אפס, טמבל, או כל ברכה אחרת, הוא ידע שעל המישהו הזה עובר יום קשה ושכל זה בכלל לא שייך אליו. |