"הכמיהה שלא צלחה"
  

שנינו מאותה ביצה,את תאומת ליבי, אתה תאום לבי כך אמרנו...

עינינו תמיד דיברו,ידינו תמיד ליטפו...

כשאת היית עצובה ודומעת, הייתי בשבילך כפי שאת היית עבורי ...

לנצח נשבענו!!!  בטוב וברע באש ובמים.

תמיד האמנתי שתנודות הקפיצים הם מלאכים השומרים עלינו מאש...

על בהונות רגלינו עמדנו אך לא נפלנו...

לפתע! משב רוח נכנס והסית את עינינו לצדדים.

המשברים והכאבים  מייצרים עומס כבד מנשוא על נפשנו. אל ניתן לאש שתכלה את אהבתנו.

שנינו מהווים כוח עד.

אחזה היא בפניי ולחשה:"הס! שמע את קול הרוח, אינך רואה?"

אז נפלה הקליפה מראשי וחשפה מערומינו.

למרות כל ידיעותיי לא שיערתי, ששריקת הרוח תהיה שירת הברבור.

מתאום לתהום עברתי...

"אשר יגורתי בא לי"

ידעתי,אפרוח לא יהיה בקרבנו.

 משירי דודי רצם.

מצורף איור: השיר והציור הם גוף אחד.