פסעתי בצעד בוטח על השיש המבהיק של הלובי המפואר

הייתי לבוש בקפידה ובהידור לא אופייני

חשיבות עצמית מוגזמת ובלתי נחוצה מילאה אותי

יצאתי אל הרחוב,

צינה טיפוסית לערב ניו יורק טיפוסי עוד יותר הכתה בפניי

השתהיתי, היטבתי את האוזניות לאוזניי

והחלתי פוסע על השדרה השישית בדיוק ברגע בו

אדל החלה לשיר בקולה הסדוק

____________________________________________

הרחובות היו הומים אדם

ואני מצפין לכיוון ככר טיימס

בשנתיים האחרונות הוסיפו לככר עשרות רבות של טלוויזיות ענק

המשווה למקום תחושה הדומה לסטריפ בווגאס

כמות אנשים בלתי נתפשת ברחובות

ואני צועד לאיטי לעבר גרם המדרגות האדום שנבנה במיוחד עבור תיירים כמוני

המבקשים לשבת ולהתבונן בכל האנשים הרוחשים מטה 

אני נכנס לחנות הענק של טויס אר אס שבככר,

פוסע ליד האנשים הרוקדים על הפסנתר שעל הרצפה

ניגש לדוכן האגן דאז שבקומה התחתונה

"מינט ונילה פליז" אני מבקש

ויוצא עם הגביע היישר על עבר גרם המדרגות

מתרווח לי, בליל שפות מסביבי

מיליוני אנשים ברחובות, רק בסיטי של ניו יורק יש 13 מיליון איש!

וכל האנשים שמסביב גורמים לי לפתע לחוש בודד.

ואם אבכר להיות באמת כנה, אז אוכל לומר שלא הבדידות לבדה מארחת לי חברה

העצבות מצטרפת

והנה אני מוצא עצמי ישוב שעה ארוכה על המדרגות

והמחשבות נודדות

ואני מנסה להבין מדוע עצבות קפצה לפתע לביקור

It all seems to work for me lately

ועדיין זה לא מרפה

אינני מנסה לפתור זאת

מה רע להיות עצוב לפעמים?