יש לי חברה, היא עוד מעט תלד. יהיה שמח.

עוד מעט תהיה לה ילדה. עוד מעט החיים שלה ישתנו מן הקצה אל הקצה. היא תיסוג לסמביוזה..יהיה לה קשה מחד ומנגד היא תרגיש מלאה מלאה. האיש שלה יהיה מוערץ לזמן מה, אינטמיות מהגדולות שיש. אח"כ יהיו גם הרבה קשיים. אבל החיים יהיו מלאים, שופעים, עסוקים, תזזיתיים.

אני כבר בת 42. ביתי עוד רגע בת 14. היא רצתה וגם אני, יותר עצמאות. קיבלנו. היא, הולכת והופכת לשל עצמה, לעגולה. ואני מאבדת את הנחמה שבתלות הגדולה, זאת שלה בי וגם זאת שלי בסיטואציה. זו שהופכת אותך למאד משמעותי, למאד נצרך. איך תלותה ייצרה לי מקום ברור וחזק בעולם.

עכשיו החופש גדל. לך תתעסק בחופש. מי צריך אותו בכלל?

באחים קרמזוב, כותב דוסטויבסקי דרך דמויותיו קצת על חופש..הוא מתאר דיאלוג, דמיוני, בין ישו ובין נזיר אינקוויזיטור אחד...

"אמור בעצמך אפוא עם מי היה הצדק: איתך, או עם ההוא שניסה אותך? זכור את השאלה הראשונה. גם אם לא מילה במילה, מובנה היה זה: רצונך לצאת אל העולם ואתה הולך וידיך ריקות, אין בהן כלום זולת איזו הבטחה של חירות, שבני האדם, בתמימותם ובהפקרות הטבועה בהם מלידה, אינם יכולים להשיגה בשכלם כלל והם חוששים ומתיראים מפניה, שהרי מעולם לא היה לאדם ולחברת בני האדם דבר קשה יותר לשאתו מן החרות! והנה, הרואה אתה את האבנים האלה במדבר הצחיח הלוהט הזה? הפוך אותן לככרות לחם, והאנושות תדדה אחריך כעדר, צייתנית ואסירת תודה, אם גם רועדת בחרדתה כל הימים, שמא תסיר חסדך מעליה והלחם לא ימצא לה עוד."

זה מתפתח שם ומתעצם עוד ועוד. אז החופש הזה, מה עושים איתו? איך אדע שוב מי אני ומה ולאן לקחת את חיי עכשיו כשהנתיב לא מצויר או הרבה פחות מצוייר?

אני מקנאה לפעמים בחברתי על שעוד רגע היא נכנסת לשנים של תחושת הבנה בהירה של מקום. אני יודעת שזו אשליה ושמחכה לה בסוף הדרך התעוררות ממנה. אבל כל עוד היא קיימת, היא כל כך עוצמתית.

בא לי לפעמים לשאת תפילה. מגוחך...אני יודעת שאין למי..ובכל זאת בא לי. הרי אם היה למי היה יותר קל. כי היתה איזו ישות עליונה שהייתה מכתיבה דרך, היה מוסר, היה מותר, היה אסור ואו נכון. אבל – אין. אבל בא לי לשאת תפילה. אולי לעצמי. שלא אתייאש. שאמשיך לייצר מציאויות שבהן אני קיימת וטוב לי, קיימת ומשמעותית, קיימת ומשהו. לא רק קיימת. לא רק קיימת. לא רק קיימת ומחפשת אשליות וסובלימציות ורציונליזציות ואלוהי זהב. קיימת ועוד.