בשבוע שעבר הלך לעולמו אלי הורביץ, מבכירי התעשיינים במדינת ישראל, מייסד ומנכ"ל חברת התרופות "טבע" במשך שנים רבות. הורביץ פרש מתפקידו לא מכבר לאחר שחלה במחלה קשה, ולפני ימים ספורים חלה הרעה במצבו והוא אושפז בבית החולים "שיבא". כאמור, לאחר ימים ספורים של אישפוז הוא נפטר והובא בסוף השבוע לקבורה. על קברו הטרי הושמעו דברים שהיכו בתדהמה את משתתפי ההלוויה ולא רק הם.
בתו של הורביץ הטיחה דברים קשים כנגד בית החולים בו טופל אביה וכך אמרה: "בשעות עירותך האחרונות ראית את פניה המכוערות של המדינה. במשך שעות ארוכות המתנת שיגיע רופא למחלקה שבה היית, ומצבך הלך והידרדר. ספגת עלבונות מאח אטום לב, שיירה ארוכה של רופאים הגיעה בסוף, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. האטימות הזו חייבת להיפסק". עד כאן דבריה של הבת, שהושמעו מעל קברו הטרי של אביה.
אלי הורביץ, מי שייסד את חברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם, יכול היה להרשות לעצמו טיפול בבית חולים פרטי, ולשלם עבור רופא פרטי עם צוות רפואי נרחב, שיעמוד לצדו כל שעות היממה. אבל על פי עדות מכיריו, הוא היה איש צנוע, לא מתבלט במעמדו ונכסיו, ולכן בחר לקבל טיפול כ"אחד האדם" ולהתאשפז בבית חולים ממשלתי. בעת היכנסו לבית החולים — כך מעידים בני משפחתו — הוא ביקש מהצוות הרפואי להתייחס אליו כמו לכל חולה.
כנראה שבבית החולים לקחו ברצינות רבה את בקשתו, ואכן התייחסו אליו כמו לכל חולה, כפי שסיפרה בתו בהלוויה. תחושת האין אונים של הנזקקים לשירותי הרפואה הציבורית, ידועה לכל מי שנזקק לשירותי המערכת הציבורית. אין מדובר חלילה בהכללות, או בית חולים זה או אחר. יש בבתי חולים אנשי צוות מסורים ונאמנים, העושים מלאכת קודש ונותנים יחס ראוי למאושפזים. אבל לצדם עובדים אנשי צוות אטומי מוח, צרי מוחין, אטומים לחולים, שרק בטעות מצאו את דרכם למקצוע הדורש מעצם טבעו לב אנושי חם ורחום.
לצד רופאים מעולים, אדיבים ומסורים, מצויים רופאים שההגדרה "רעים" היא קטנה עליהם. גם הלחץ הכבד בבתי החולים, אינו מצדיק את היחס שהם מעניקים לחולים, המבקשים לצד טיפול רפואי מסור גם התייחסות אנושית למצוקותיהם. אלו הם דברים ידועים ומפורסמים, לכל מי שחלילה נזקק לשירותי המערכת, ובעצם — מי לא?
אלא שכאשר מדובר באיש מפורסם כמו אלי הורביץ, ובהלוויה בה השתתפו בכירי המשק הישראלי, אנשי ציבור, שרי ממשלה ואפילו נשיא המדינה, יש פרסום אדיר לדברים שהושמעו שם, ובבית החולים "שיבא" הוכו בתדהמה כאשר התפרסמו הדברים. מנהל בית החולים, שיגר איגרת ל-7000 עובדי המרכז הרפואי, תחת הכותרת: "בשיבא יש רגישות". באיגרת הוא מפרט את ממצאי התחקיר הראשוני שנעשה בבית החולים, המצביעים על כך שלא היתה כל רשלנות או הזנחה בטיפול בהורביץ.
הבעיה בכל התחקירים הללו, היא העובדה שהם נעשים "בפנים" ולא על ידי גורמים חיצוניים. זו אינה רק הבעיה של "שיבא" או בתי החולים, אלא בכל גוף ציבורי. למשל, המשטרה החוקרת את עצמה על תלונות אזרחים, וברוב המקרים מאשימה את האזרח, בלי שתהיה לו היכולת להתמודד מול מערכת ה"טיוחים" הפנימית. כך גם בתי חולים בודקים את עצמם, והתוצאה היא לרעת החולה, במיוחד כאשר קשה למצוא אנשי צוות שיעידו נגד חבריהם לעבודה.
באיגרת שפרסם בית החולים, מוצג הטיפול בהורביץ באור חיובי ביותר, אבל — על פי תגובת הבת — התחקיר שכביכול ביצע בית החולים, נעשה בלי שמישהו טרח לדבר עם בני המשפחה ולשמוע את טענותיהם. אם זה תחקיר אובייקטיבי, אזי פלא שאיש לא מאמין לו?
כאמור, אין זה בעייתה של משפחת הורביץ, שאביה כבר שוכן עפר, מה עוד שמצבו הרפואי היה קריטי בכל מקרה. זו בעייתם של רבבות מאושפזים מדי שנה, בהם רבים שמצבם הרפואי יכול היה להיות טוב יותר, לו רק היחס הרפואי היה כמתבקש ממי שמופקדים על חיי אדם. הקמת ועדת בדיקה חיצונית — כפי שתובעת משפחת הורביץ — היא צו השעה לא רק במקרה הזה, אלא באופן כללי. כל חולה צריך לדעת שיש לו כתובת למי להתלונן, וכל איש צוות רפואי חייב לדעת שיש מי שמפקח על מעשיו, על דבריו ועל יחסו לחולים. אלי הורביץ תרם רבות במסגרת חברת התרופות הגדולה שהקים למען החולים בארץ ובעולם, אולי גם פטירתו תתרום לחולים רבים, אם אכן יוחלט להקים גוף חיצוני שיפקח על התנהלות צוותי הרפואה בבתי החולים הציבוריים.