כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפורים

    אני אפרסם כאן את הסיפורים שלי ומפעם לפעם גם מאמרים.

    את הסיפורים שלי גמרתי לספר.
    נותרו מאמרים. ומוסיקה שאני אוהב.

    0

    חנה ארנדט

    0 תגובות   יום שלישי, 29/11/11, 15:42

    חנה ארנדט
    29/11/2011 15:17:38

     בימים אלו ימלאו שלושים ושש שנים למותה של חנה ארנדט. חנה ארנדט היא פילוסופית והוגת דעה מהגדולות של המאה העשרים. בארץ טרחו להשכיח אותה מכמה סיבות. האחת שלא הזדהתה עם הציונות כמו שהתנהלה על ידי מנהיגי המדינה. שניה, לא שכחו לה שבגיל שמונה עשרה ניהלה רומן עם גבר בן 40 לערך. הוא נשוי עם ילדים והיא סטודנטית. הוא היידגר פילוסוף מסעיר של שנות העשרים, היא סטודנטית מבריקה שלו. הם התאהבו. הוא עוד לא היה נאצי, הנאציזם עוד לא התעורר. 
    היא עזבה אותו כשהצטרף למפלגה וחזרה לראות אותו פעם אחת, עשרים שנה מאוחר יותר, כדי להבהיר ולסגור דברים. 
    הפשע השלישי והכי גדול שלה היה הספר שכתבה על משפט אייכמן. לא סלחו לה שהגדירה את מה שקרה " הבנאליות של הרוע" אבל לא התעמקו ולא ניסו להבין למה התכוונה. 
    ארנדט הייתה יהודיה גאה שלא ראתה בציונות את הפתרון הנכון. כמו כה רבים מאזרחי גרמניה חשבה שהיהודים צריכים להפוך לאנשי העולם, להסתדר בארצותיהם. 
    אחרי שברחה מגרמניה והגיעה לאמריקה התחילה להשתמש במונח אנחנו הפליטים, ויצרה נקודת הסתכלות חדשה על הקורה. לימים תכתוב את ספרה הענק " יסודות הטוטאליטאריות " ובו תזהה מה הבסיס להשתלטות טוטליטארית של שלטון על העם. 
    אביא כאן כמה פרטים ביוגראפיים עליה. 
    ארנדט עבדה בעליית הנוער ועזרה בשליחת צעירים לארץ ישראל. ב1935 הצטרפה לאחת הקבוצות וביקרה בפלשתינה. 
    כבר בביקורה זה משכו את תשומת לבה תושבי הארץ הערבים והיא החלה לפתח דעות נגד הציונות הממוקדת בפלשתינה.
    היא העריצה את מתיישבי הקיבוצים בהם ראתה מתיישבים פוליטיים ולא כאלו שנראו לה באים ממניעים אישיים. 
    צרפת ( בה חייתה עד לקבלת הוויזה לארה"ב) התמלאה פליטים נוספים שברחו מאוסטריה אחרי הסיפוח של היטלר. הקהילה היהודית לא הרימה קול נגד האנשלוס. הם פחדו מתגובת נגד. סיסמתם הייתה " בלי פוליטיקה" 
    בנובמבר רצח צעיר יהודי, הרשל גרינשפאן מזכיר בשגרירות הגרמנית בפריז. למחרת התרחש בגרמניה ליל הבדולח ובצרפת הוצאו צווים נגד מהגרים, בעיקר יהודים, שהגיעו בדרך לא חוקית. 
    ארנדט הצטרפה להכרזה שדרשה מהיהודים להכיר בעובדה שהיטלר הכריז מלחמה על היהודים. כל היהודים. 
    הארגונים היהודיים המפוחדים יצאו בניסוח חדש לפתרון." חזרה לגטו." למצוא מקום כמו פלשתינה, לבנות מסורת ללא התבוללות . למלא את רעיון העם הנבחר בתוכן שאיננו דתי אלא כהגנה פסיכולוגית. חנה הייתה נגד הסיסמה חזרה אל הגטו. 
    במאי 1940 פרסמה הממשלה הצרפתית צו המורה על כל הגברים בני 17- 55 וכל הנשים הלא נשואות או כאלו שהגיעו מגרמניה להתייצב לטרנספורט במחנה הסגר. ארנדט כינתה את המצב החדש " סוג אדם חדש שנוצר על ידי ההיסטוריה של זמננו. הסוג המושם במחנות ריכוז על ידי אויביהם ובמחנות הסגר על ידי ידידיהם" במחנה התלבטה בשאלה אם לשים קץ לחייה. 
    בסתיו הצטרפו למחנות 6000 יהודים שהוברחו מגרמניה לצרפת על ידי אייכמן. מאוחר יותר הועברו למחנות ההשמדה. היא עסקה בשאלה אם ישנה אפשרות שכשהיטלר יובס, ולא היה לה ספק בכך, האם המלחמה תספק הזדמנות לאיחודן של מדינות אירופה, פדרציה אירופית. 
    באמריקה אליה הגיעה, התפעלה מהאפשרות שאישה מעיירה קטנה יכולה לכתוב לאיש הקונגרס שלה נגד מעצרם של יפנים אמריקאים במחנות ריכוז. היא גילתה את הדמוקרטיה האמיתית. 
    הניגוד הבסיסי של הארץ הזאת הוא חירות פוליטית משולבת בעבדות חברתית, סיכמה את דעתה. 
    חנה הצליחה לפרסם תוך שנה את העבודה אותה כתבה בצרפת. מדרייפוס עד פטן. מחקר על אנטישמיות. 
    הרצאה ששמעה שכותרתה הייתה " האם צריך שיהיה ליהודים צבא, הביאה אותה לחקור מה אמורה להיות הפוליטיקה היהודית. 
    במאמר שלה על הצורך בצבא יהודי כתבה שלאלו שהיו אחראים למאבק בהיטלר לא היו צרכים זהים בגלל היסטוריית ההתבוללות בת מאתיים שנה, ומחוסר הכרה לאומית. העם היהודי זקוק לצבא הן מסיבות של זהות והן לצורך הגנה. 
    היא קיוותה שמאבק פוליטי יהיה התחלה של חיים פוליטיים יהודיים. למאמר שלה בשבועון קראה " כרזת גיוס. אנו זקוקים לך." 
    היא קראה ליהודים להלחם כעם. לא במשמעותו הגזעית אלא זו הפוליטית. היא התנגדה לוויתור על הפוליטיות לטובת פעילות פילנתרופית ו"שנור" בן מאתיים שנה. 
    היא לא קבלה את ההנחה שהיהדות החילונית תוכל לקום רק כתגובת פחד לאנטישמיות. 
    עובדה מעציבה שידידי היהדות לא הבינו מה שהבינו אויביה שהשואה היהודית היא פוליטית בלבד. 
    היא לא ידעה שהוועדה לצבא יהודי שקמה באמריקה הוקמה על ידי שלושה רוויזיוניסטים שבאו מפלשתינה והעמידו את העיתונאי המוכר מאוד בן הכט כחזית המוכרת של הוועדה. הלל קוק שכנע את בן הכט שז'בוטינסקי הוא קולה האמיתי של היהדות. שחיים ויצמן והסוכנות היהודית הם חסרי תועלת ואפילו מזיקים. בן הכט השמאלני שוכנע. הכט גייס כסף בהוליווד למען מיזם הצבא היהודי, אך ארגון ציוני אמריקה נלחם במיזם. 
    ויצמן הבין שלא יהיה צבא יהודי ודרש לעזור לבריטים במלחמתם בהיטלר ולא להאיץ בזמן הזה את הניסיון להקים מדינה יהודית. ארנדט הייתה נגד הניסיון לשמר סטאטוס קוו. קבוצת רבנים דחתה מכל ובכל הקמת מדינה יהודית והיו נגד הציונות הפוליטית. אותם הגדירה ארנדט כרגרסיביים. 
    יהודה מגנס דרש להקים מדינה דו לאומית בתוך פדרציה ערבית. ארנדט התנגדה גם לזה. 
    בן גוריון הכריז שפלשתינה יהודית תקום ותושיע את היהודים לנצח, ותזכה לכבוד מכל עמי העולם. חזונו של בן גוריון היה למאיץ הציונות האמריקאית. 
    ארנדט הבינה שאינה מקבלת אף אחת מהעמדות והמשיכה להאמין בצבא יהודי. היא הייתה נגד הרעיון שפלשתינה צריכה להיות חלק מהאימפריה הקולוניאליסטית הבריטית. 
    ארנדט חשבה על מדינה בה לא יהיו יחסי מיעוט רוב. שלא לחזור שוב לניסיון הכושל באירופה של מתן זכויות מיעוטים. פדרציה ערבית תהייה כיסוי לאימפריה חדשה. 
    היא חשבה על מדינה שתהייה חברה בחבר העמים הבריטי. דרישתו של גנדי בהודו שמשה לה דוגמה. עמדתה העצמאית השאירה אותה מנותקת מהפעולה הציונית. 
    המולדת האירופית הפכה להיות " לא עוד" ומה שעשוי להיות אחרי המלחמה היה " עוד לא" 
    ארנדט הפכה למנהלת המבצעית של הארגון לשיקום התרבות היהודית, בראשו עמדה עד 1952. היא ניהלה מבצע בו שוקמו מליון וחצי ספרים, אלפי חפצי אמנות, ומגילות רבות. היא קבלה משרת עורך בהוצאת שוקן בניו יורק. משרד שהפך להיות בית התכנסות לכל הסופרים הגולים. עבודת העריכה החשובה לה ביותר הייתה העבודה על יומניו של קפקא בגרמנית. 
    את השנים שאחרי המלחמה הקדישה ארנדט לספרה " מקורות הטוטליטריות" המידע הרב שהגיע על מה שהתרחש בגרמניה וברוסיה הביא אותה לאחד את שני משטרי מחנות הריכוז ולטעון שמשטר טוטליטרי נסמך על מחנות ריכוז בעיקר. מחיקת זכויות חוקיות מינימאליות של אסורי המחנות.
     לאורך זמן התעסקה גם בשאלה הציונית, כעת יותר בכיוון המדינה היהודית. היא חזרה לטענותיה נגד ההנהגה היהודית הישנה. נגד שיתוף פעולה כזה או אחר עם גרמניה עם עליית הנאציזם. 
    הקיבוצים בארץ זכו אמנם להערכתה הרבה אך טענתה הייתה שזה סוציאליזם ללא פוליטיקה. אין ניסוחים חדשים של הציונות או צרכי העם היהודי, אמרה. 
    היא כתבה נגד הקמת מדינה יהודית בצורה שתגרום לניכור בינה לשכניה. .את החלטת החלוקה של האו"מ ראתה כטעות. 
    היא חששה מפעולות הטרור שעשו היהודים, רוויזיוניסטים וההגנה. היא ראתה במנהיגים אנשים חסרי ניסיון פוליטי וחששה שיפלו בפח חיוכי הכזב הרוסיים. אך למזלה ראתה שהיהודים אינם מאמינים לכל האחים הגדולים המנסים לתקוע בהם ציפורניים. לא הבריטים ולא הרוסים. 
    היא חרדה מהמנהיגים שאיימו בהתאבדות המונית לקול תשואות הקהל " ואם לא כן, ניפול" 
    במאי 1956 נאם חרושצ'וב את נאומו נגד סטלין. כמה ימים אחרי זה התפרצה מלחמת סואץ. העולם הרותח לא נתן לארנדט מנוחה. טיטו חתם חוזה שיתוף פעולה עם מוסקבה. מרד בוורשה. מרד בהונגריה. רוסיה דיכאה את המרידות. היא פחדה שמלחמת סיני תהפוך את ישראל לאימפריאליסטית. 
    אחרי המהומות בבית הספר בליטל רוק בו ניסו אינטראקציה בין ילדים לבנים ושחורים ארנדט כתבה מאמר על הנושא. היא הזדעזעה מתמונה שראתה בעיתון בו שריף, גבר לבן מגן על ילדה שחורה מהמון לבן זועם. במאמר כתבה שאסור לעשות את האינטגרציה. לא על חשבון הילדים. אסור לגרום לילדים להרגיש בלתי רצויים. היא שאלה איפה ההורים של הילדים השחורים. מדוע הם אינם הלוחמים את מלחמתם אלא משתמשים בילדיהם. היא הובנה כמתנגדת לאינטגרציה וגונתה על ידי רבים. 
    נחמתה הייתה כשראתה קטע עיתון בו נשאלה ילדה שחורה מהו לדעתה העונש המגיע להיטלר והילדה ענתה שצריך לשנות את צבע עורו לשחור ולשלוח אותו לחיות חופשי בדרום ארצות הברית. 
    לאחר זמן הודתה שלא הבינה את אידיאל ההקרבה. שאין דמיון בין הילדים היהודים שהכירה בגרמניה לשחורים העוברים טקס חניכה באש, באמריקה.
     בקיץ 1960 התפרסם שישראל מצאה וחטפה את אייכמן מארגנטינה. אחרי דין ודברים בין המדינות באו"מ ישראל הודיעה שתעמיד לדין על אדמתה. ארנדט דאגה לקבל משרת כתבת משפטית מטעם הניו יורקר. את משפטי נירנברג החמצתי. אני חייבת לראות אחד מהם פנים אל פנים. אני חייבת זאת לעברי, אמרה. זו תהייה ההזדמנות האחרונה. 
    בירושלים פגשה אנשי רוח, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. כבר בימים הראשונים למשפט כתבה ארנדט שאייכמן לדעתה ישמח להיתלות בפומבי כדי להאדיר את חשיבותו. היא חשבה שהוא טיפש. הוא לא היה מסוגל לחשוב. היא ניסתה להבין מה גרם לאיש להפסיק לחשוב.. היא עקבה מזועזעת אחרי המשפט.
     היא ראתה בהאוזנר אדם המנסה להשביע את רצון כולם. בעל מנטאליות של גטו. אך את סנגורו הגרמני של אייכמן שנאה ממש. 
    היא הייתה המומה כשגולדה הכריזה שהיא כסוציאליסטית איננה מאמינה באלוהים, אך מאמינה בעם היהודי. ארנדט חשבה, אך לא אמרה לגולדה שהגדולה של העם היהודי הייתה שהוא האמין באלוהים. עכשיו העם הזה מאמין רק בעצמו. לאן זה עשוי להוליך. וארנדט הייתה שמאלנית חילונית לא פחות מגולדה. 
    כשנשאלה ענתה אני שייכת לעם היהודי כדבר מובן מאליו, מעבר לכל דיון או ויכוח. 
    היא התיישבה על הרי החומר מהמשפט. כל הפרוטוקולים, נאומי עורכי הדין, העדויות פסק הדין, התרשמויותיה ומה שכתבו על המשפט במקומות שונים.. 
    היא תיארה שוב את אייכמן הבירוקרט, שאמר " משרדית היא שפתי היחידה" איש נטול יכולת להבחין בין טוב לרע ועיקר מהותו לרצות את האחראי עליו היטלר. אייכמן עשה מה שדרשו ממנו חוקי המדינה שלו. לא הייתה לו כוונה משלו, מוסר משלו, ומעולם לא חשב על " חוקי האנושות" הנעלים מעל חוק המדינה. הוא הפך את חיסול היהודים למעשי טבח אדמיניסטרטיביים. 
    היא התחילה את הספר בתיאור אולם בית המשפט, בניגוד בין אלה ששירתו את הצדק ואלו ששירתו את בן גוריון. בקטגוריה הראשונה היו השופטים, בשנייה האוזנר וצוותו. 
    בן גוריון ניהל מאחרי הקלעים משפט ראווה בו נשפט הסבל היהודי ולא מעשיו של אייכמן. השופטים ניסו לשפוט את אייכמן. 
    ביקורתה של ארנדט על המנהיג הנערץ זעזעה את הקוראים היהודים..האשימו אותה שהיא חסרת אהדה לסבלם של היהודים. להצהרותיו של בן גוריון לפני המשפט היה מניע אחר לדעתה. הסכם השילומים עם גרמניה עמד בפני סיום. 
    היא הודתה שחשיבתה אפלה. היה כנראה הסכם חשאי בין בן גוריון לאדנאוור שהמשפט ידבר רק על אייכמן ולא על נאצים אחרים שהיו חברים בשלטון הגרמני. תמורת זאת חימשה גרמניה את הצבא הישראלי. 
    הטענה אייכמן היה אחראי לביצועו של הפתרון הסופי הופרכה במשפט. אייכמן לא היה המוח מאחורי מכונת ההרג הנאצית. 
    הנאשם היה צריך להיות מודע לאופי הפלילי של מעשיו, אך במסגרת השלטון הנאצי אייכמן היה נורמאלי בתנאים ששררו ברייך השלישי. יוצאי הדופן שהגיבו במוסריות, הם היו הלא " נורמאליים" מצפונו של אייכמן חדל לתפקד. 
    עדות אחת שהושתקה הייתה זו שלא אייכמן היה זה שעשה רשימות טרנספורטים אלא ראשי קהילה, אנשי היודנראט. בהסבר שלה לתופעה אמרה ארנדט שאינה מותחת ביקורת, היא משתמשת בדוגמה להראות את ההתמוטטות המוסרית הטוטאלית שחוללו הנאצים. לא רק בקרב הרודפים אלא גם אצל הקורבנות.
     וזו הייתה משמעות הבנאליות של הרוע, כשאוכלוסיה שלמה מאבדת קנה מדה מוסרי ומקבלת תכתיבי שלטון לא מוסריים בלי להגיב. זיגפריד מוזס, מבקר המדינה בישראל כתב לה שהוא עומד לצאת נגדה ונגד ברונו בטלהיים שגם הוא כתב מאמר נגד המשפט. ארנדט ענתה לו שמאמרו של בטלהיים לא ניתן לדיון ברמה אינטלקטואלית ומוטב לו שיתקוף אותה בלבד. ואכן ההתקפה עליה הייתה גדולה. בהמשך הותקפה מכיוונים שונים. פנחס רוזן כתב לה חבל שאינך אוהדת את העם היהודי. והיו עוד שכאלה. 
    המחלוקת נמוגה ב22 לנובמבר 1963. קנדי נרצח בדאלס. אך הדי המחלוקת המשיכו לעלות עוד שנים רבות אחרי. ובני ההדים הללו נמשכים עד ימינו. 
    חנה ארנדט נפטרה ב 4 לדצמבר 1975. .



    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      דני.ל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין