במשפחה שלי נהגו לומר לילדים ״אני לא מבטיח הרבה, אבל כל מה שאני מבטיח אני מקיים״. חשבתי על המשפט הזה אתמול כאשר ראיתי חדשות. אמג׳ד עוואד, הכלב המנוול ששחט את בני משפחת פוגל, הורשע אתמול בבין הדין הצבאי בסאלם במעשה התועבה, בן דודו ושותפו לשחיטה חכים עוואד הורשע לפני כחודשיים. אלא שאנו כחברה צריכים לחשוב טוב טוב על מה זה אומר ״הורשע בבית המשפט״.

חכים שהורשע לפני חודשיים קיבל חמישה מאסרי עולם. בואו נגיד שאמג׳ד יקבל 10 או אפילו 15 מאסרי עולם, מה זה משנה? איברהים רחמן נעצר, נשפט והורשע במעשים שלא בדיוק היו מזכים אותו בתואר חסיד אומות העולם. הוא קיבל 12 מאסרי עולם. היום הוא חופשי. חופשי ומאושר. אימאן שחסיר קיבל 16 מאסרי עולם וכיום הוא בחוץ. חמיס עקל קיבל 21 מאסרי עולם וגם הוא בקייטנה בחוץ. אתם רוצים שאני אמשיך?? כבר שכחנו את עסקת שליט, עסקה שבה שוחררו 1027 מחבלים, מאות מהם עם מאסרי עולם. כבר שכחנו את הלחץ התקשורתי לשחרורם ״בכל מחיר״, את הקמפיינים שמתארים כמה ״פדיון שבויים״ יותר חשוב, את בכירי מערכת הביטחון שמסבירים שנוכל להתמודד איתם בחוץ. כל זה כבר לא יושב לנו חזק בראש אז אנחנו שמחים (לפחות חלקנו...) לשמוע שהרוצחים מאיתמר קיבלו עונש חמור.

מה זה בעצם חמור? יש משמעות לכמות מאסרי העולם? היש עוד מאמין שמספר גבוה של שנות מאסר מרתיע מישהו מהנחשים האלה? אולי פשוט נקבע שהרוצח לא ייצא לעולם מבית הכלא ואז נחסוך לנו את הרושם המזויף מחומרת הענישה? וכל זאת כאמור אם בכלל מישהו מאיתנו עוד מאמין שהנבלה אכן יישאר בכלא. הכל טוב ויפה עד החטוף הבא, ואם לא חטוף אז עד ל״מחוות לאבו מאזן״ הבאות, ואם אבו מאזן יתנהג רע ויקבל נו-נו-נו אז עד הסכם הביניים הבא (הרי ״קיפאון מדיני״ זה רע, לא?). אבל השורה התחתונה זהה- בסופו של דבר הם ייצאו. נכון, כרגע הטבח באיתמר יושב לכולנו טוב טוב בראש, אבל חכו 10-15 שנה ודברו איתי. מה, הפיגוע בסבארו לא היה מזעזע ועדיין הגברת אחלאם תמימי יושבת עכשיו בבית? אם יש דבר שהשתנה בנו בוודאות זה היכולת לזכור. אנחנו שוכחים מי הנבלות האלה באמת, אנחנו מדחיקים את העבר הלא-רחוק-בכלל מתוך שאיפה למזרח תיכון חדש. אז בעוד כמה וכמה שנים כבר לא נזכור את הטבח הנורא, לא נזכור את פני משפחת פוגל העדינים שנשחטו בסכין בשנתם, לא נחשוב מה זה אומר לדקור למוות תינוקת בת כמה חודשים ומה זה לשסף גרון של פעוט. ואז כבר לא נהיה כאלה חריפים לגבי שיחרורם מהכלא. העיקר יהיה ״ואם זה היה הבן שלך״...

אין מה לעשות, התודעה הזאת כבר התקבעה בנו. אנחנו לא מאמינים יותר שמחבלים יישארו בכלא. אם אתם עוד מאמינים- אתם טיפשים, מאוד. עדיף כבר להאמין בפיית השיניים או בסנטה קלאוס, יש סבירות גבוהה יותר לזה מאשר לזה. השבוע הורשעו חובבי-ציון נוספים (שבאופן מפתיע מאוד לא קוראים להם ישראל ישראלי אלא כיפאת נג׳ימאת) ברצח התיירת קריסטין לוגן ונטע שורק-בלאט וקיבלו כמה מאסרי עולם. ומה אמרה ישר אחרי ההרשעה אמה של נטע ז״ל, דינה? ״בטוח שהם ישתחררו באיזשהו שלב״. כן, רבותיי, זוהי ישראל 2011. זהו ה״אמון״ במערכת המשפט הדגולה שלנו.

אז אני לא מתייחס כאן בהרחבה לנושא עונש מוות. בקצרה אומר שלדעתי הוא הכרחי, גם במקרה שאיזה נתן-זאדה או גולדשטיין יקום על צד שמאל בבוקר. זה עדיף מהמצב הנוכחי. אבל זה לא יקרה, לא במדינה ״נאורה״, ״מתקדמת״ ו״דמוקרטית״ כמו שלנו. מה שנשאר לנו זה להאזין להבטחות חסרות הבסיס של הפוליטיקאים הרדודים שלנו שיישבעו שהרוצחים יקבלו את עונשם. אני לא יודע מה אתכם, אבל כל מה שעולה לי בראש (ואני לא מעודד אלימות, מסית או קורא כאן לעבירה על החוק אז נא לא לקרוא למשטרה) זה הסצנה מהסרט ״עת להרוג״:

Yes, they deserved to die, and I hope they burn in hell.

מבחינתי זה היה נקרא צדק. אפילו צדק חברתי.