בנערותי בבית הספר התיכון בכיתה ט' אם עודני זוכר היטב, החלנו בלימודי תקשורת המונים.

וואוו, נושא שנשמע מאוד מעניין, מאתגר, טלוויזיה, עיתונות, רדיו ובעיקר עסקי ה"שואו ביז" אז זהו שעוד לא,לא אז.

כשאני הייתי בכיתה ט' לימודי התקשורת התמקדו סביב העיקרון שהמדיה היא כלי ביטוי ומאפיין מרכזי של הדמוקרטיה, וכבר אז שיננו את המשפט

"המדיה היא כלב השמירה של הדמוקרטיה".

פתגם לכשעצמו נשמע פגז- אם יש דמוקרטיה יש לי גם כלב ששומר עליה מה צריך יותר מזה,

עכשיו אני יכול לנוח על יצועי מדי לילה כי

הכלב שומר על המשטר-נפלא!

באחד הלילות, לילה רגיל בו שכבתי לישון על יצועי תקף אותי חלום, יותר נכון חלום בלהות.

בחלומי ישבתי בסלון מול הטלויזיה עם אישתי, ומשפחתי מעונגים ומדושנים מארוחת ליל שבת שלפתע הדמויות מהסרט יצאו מתוכה והחלו לשחק איתנו בתוך הסלון.

(כמובן שהסרט לא היה סרט קומדיה אלא יותר בסגנון היצ'קוקי).

מיד קמתי בבהלה גופי מכוסה זיעה קרה ניגשתי לבדוק שהסלון ריק מאדם, לגמתי כוס מים וניסיתי להירדם.

למחרת בבוקר הרמתי טלפון לחברה קרובה שידועה ביכולתה לפתור חלומות. לאחר שסיימתי את החלום היא פרצה בצחוק שאותי כלל לא הצחיק,

ואמרה החלום שלך אינו יחידי במינו, מחר בטח תחלום שהעיתון שואב אותך לתוכו ומחרתיים שהרדיו בביתך טורף אותך.

תירגע היא אמרה זה בסך הכול נובע מחשיפה יתרה לתקשורת.

כמי שחונך על ברכי התקשורת ככלב שמירה וכגוף מהימן המוסר מידע מה רע בלדעת עוד כמה פרטים שאלתי?

 אז זהו היא ענתה לי, התקשורת של היום היא יותר דעתנית ויותר עמדתית ממה שהיה וממה שהיא צריכה להיות.

אם פעם התקשורת היוותה צינור מידע, היום התקשורת היא מייצרת את המידע, ומאותו רגע נפל לי האסימון כמו רעם ביום בהיר.

התקשורת כבר לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, התקשורת היא הדמוקרטיה.

כבר לא שלטון העם אלא שלטון המדיה.

ועל זה נאמר ברוכים הבאים לשנות האלפיים, בהם תהיו יותר חופשיים,