**

המוסכניק הרים ידו הימנית למעלה ואמר לי היום שהלך הרדיאטור.

הוא לא אמר לאן ואני מצדי לא שאלתי.

רק חשבתי לעצמי, שמעניין שההליכה שלו כה יקרה,

בניגוד להליכות שלי שהן בד"כ חינם או מסתכמות בכמה שקלים וקלוריות כי התחשק לי גלידה.

**

פעם יכולתי להקסים אנשים

שבאתי עמם במגע,

באותה קלות שבה אני

מכינה כיום חלה מתוקה.

אני לא יודעת אם היה זה בזכות צעידתי הבוטחת תמיד,

הנימה הידענית בה נהגתי לומר דברים דרך תלתליי הזהובים והצחוק המתגלגל,

ואולי דווקא בזכות נטייתי לבטל בנפנופי ידיים כל מכשול או להגחיך כל היסוס בדרך להרפתקאה.

**

למדתי שאם אני מניחה את ידי כמשענת לפניי,

קל לי יותר להקשיב גם כשהלשון ממהרת כבר לענות.

** 

כילדה שנאתי את הביטוי "זה יקרה כשיגיע הזמן".

בעצם, גם היום אני לא ממש מאוהבת בביטוי הזה, אבל נדמה לי שלמדתי להעריך את התקווה שהוא נוטע. במיוחד כשהיא מתממשת, כשמגיע הזמן.

האם זו הסיבה שכמעט בכל חוויה יהודית (בטח מהסוג החוגג) מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"?

אולי זה בעצם מהות העניין כולו וסתם פספסתי את זה קודם.

**

אני מחכה. כעת.

פעלתי.

בדרך שלי.

בכלים שלי.

כשנאלצתי - פעלתי בדרך שהורו לי בה. ובכלים שניתנו בידיי.

שרידות? הישרדות? קיימא?

הנה, אני קרובה. קיימת ומגיעה אל הזמן הזה.

ובעצם אם הוא, הזמן הזה, הוא זה שמגיע - הנה, ידיי פשוטות אליו.

**  

מזה מספר ימים,

אני מתחילה לכתוב משהו,

מקלידה, מקלידה, מקלידה.

ופתאום,

היד מסרבת לשלוח אצבעותיה לעבר הsave as, או ה"שלח" (ובטח שלא על "הוסף פוסט") ו/או כל מקש אחר שיביא לשימורן של המילים.

במקום זאת, קוראת, מוחקת.

לוקחת נשימה ארוכה, לפעמים חתיכת עוגה שהמצאתי לה מתכון, הולכת לים.

בדרך לשם, או שם,

תמיד אמצא משהו שייהנה אותי באיזשהו אופן, ואפילו מאד.

הידיים שלי תמיד היו רמזור מצויין.

עליי להקשיב להן,

יותר.

**

אלונה בר יוסף