השבוע עברתי השתלת שן. כאילו שגם כך חיי אינם מלאים ברופאים וקופות חולים נאלצתי לבלות כשעה בחדר הטיפולים האימתני של רופא השיניים. למרות ההתקדמות הרפואית של השנים האחרונות, מרפאתו של רופא השיניים עדיין דומה לחדר עינויים עמוס מכשירים מסתוריים, כסופים ומחודדים. בעודך ממתין לגרדום, אינך יכול להתעלם מצווחות הכאב של קודמיך בכיסא ההידראולי.
תוך כדי הטיפול, בעודי משנן במוחי את המשפט "אתה לא פה. אתה בחו"ל. אם אתה בחו"ל לא כואב לך", הבחנתי שהאסיסטנטית היא בעצם הביץ' של רופא השיניים. תזוזי לכאן, תלכי לשם, כן ככה, לא ככה, סאקשיין פה, סאקשיין שם, זוזי, בואי. כל כך רציתי שהיא תיאבק על זכויותיה, שהיא תערער על מעמדו של הרופא ותקרא בקול רם I'm not your bitch, bitch!. האמת היא שבעיקר רציתי שהיא כבר תזיז את הסאקשיין הזה.
אך היא לא אמרה דבר. וזאת בניגוד לביץ' אחרת שהעסיקה אותי במהלך השבוע, ניקול ה ריץ' ביץ' מתכנית הריאליטי "מעושרות". ביום שלישי בערב, רגע לפני שעברתי מן הטרנינג של סידור הבית לטרנינג של הכתיבה, צלצל אלי חברי יובל עם שאלה אחת בפיו- מה זה ה"מעושרות" הללו? שאלה זו של יובל ממחישה עד כמה בן אדם יכול להיות מנותק מן הסובב אותו גם בעידן הדיגיטאלי. מדהים לגלות שמי שבאמת רוצה יכול לכבות את האייפון. נתכנסנו בבהלה בביתה של יערה, סקרנית נוספת, כדי שאוכל לתאר ולבאר את סיפורן של חמש גיבורות הריאליטי. "תכיני סודה", אמרתי ליערה, "זה לא יהיה קל לעיכול. בעצם תכיני גם קפה". ידעתי כי המעבר מהטרנינג של הכתיבה לטרנינג של ההליכה יעייף אותי. למרות יכולות דרמטיות לא מפוקפקות לא יכולתי לעשות מלאכתי נאמנה ולהציג בצורה מדויקת את דמויותיהן של חמשת המופלאות ולפיכך, גלשנו דרך האינטרנט אל עבר ביתן של כוהנת הפילאטיס וחברתה רקדנית החיים טלי ריקליס. חבריי התפלאו מכך שהנשים המאושרות הסכימו בכלל לקחת חלק בתכנית. מה פתאום הן מוכנות לעשות מעצמן צחוק מול כל המדינה? לא איכפת להן מאיך שהן מוצגות? הסברתי ליובל ויערה כי הם אינם תופסים את מעמדה של הטלוויזיה כיום. מטרתן של ה"מעושרות" איננה ליצור לעצמן דימוי חיובי. מטרתן היא אחת, להופיע על המרקע. זה שהן נראות כמו אסופה של ליצניות מימי הקרקסים הנודדים לא מפריעה להן וגם לא לעדות חבריהם המעריצים. רק תהיה שם. על המרקע. זהו המסר, זהו האידיאל.
יובל ויערה פקפקו בחשיבותה של התכנית "מעושרות". אולם, לטעמי לסדרה יש מסר חברתי חשוב. זהו איננו המסר הפמיניסטי שהיוצרת אורנה בן דור זועקת אותו על גגות תל אביב. זהו המסר של הצדק החברתי, שכן אין זה משנה אם מדובר במעמד הנמוך, הבינוני או הגבוה פוסטמות יש בכל מקום. המהפכה הצליחה. חירות, שוויון ואחווה.
 יובל סירב להכיר במימד החברתי שהענקתי לתכנית הריאליטי וטען כי סדרה על נשים הבילות בנות המעמד הנמוך לא הייתה זוכה לרייטינג גבוה כמו זה של "מעושרות". נשים עניות לא היו מייצרות באז תקשורתי וזאת משום שאנו מוכנים לבהות במסך רק כל עוד הוא מקרין יופי חסר פגמים. כדי שנצפה בו, מכשיר הטלוויזיה חייב להיות מלא בבוטוקס, אין בו מקום לקמטים של החיים. לצד העלילה אנחנו תמיד רוצים בלינג בלינג. שום מהפכה. אין חירות, אין שוויון ואין אחווה. ייתכן ויובל צודק. לא ניתן למצוא על מסך הטלוויזיה כיום תכניות רבות המתרחשות בקרב שכונות הפחונים. זאת בניגוד לטלוויזיה הבריטית, למשל, שם מרבית הקומדיות התרחשו דווקא בקרב מדוכאי החיים.
 תכניות הטלוויזיה שזכו למקום של כבוד בפנתיאון של ה BBC התמקדו בחיי העניים אשר "מסתדרים" בחיים הודות לסיוע של השכן האדיב. זוהי אחוות המדוכאים. תמיד יש מי שיזהיר רגע לפני ששירותי הרווחה באים לבחון את מצב הילד, האלמנה העליזה מן הדירה ממול שהיא שמסייעת בקניית המצרכים של המשפחה מרובת הילדים וסוחר הסמים המקומי הוא שמספק חיתולים לאמהות צעירות. זוהי ההנצחה של המיתוס "עני אך מאושר" שהטלוויזיה הבריטית חייבת לקדמו כדי לשמור על אנגליה חברה מעמדית. זהו המיתוס של "מסתדרים". בישראל אנו בעיצומו של אימוץ המיתוס אחר, מיתוס ה"מסודרים". השאיפה כעת היא להסתדר בחיים. ומה זה להיות "מסודר"? להיות "מעושר". לא משנה איך. דרך חתונה, דרך גירושין, דרך הנפקה, דרך תספורת או דרך אקזיט. אם תסתדר תגיע לנחלה. כרמלה בנחלה.
ואכן ניקול וחברותיה ה"מעושרות" הן כמו החבורה של אסי כהן מן הסדרה "מסודרים". גם שם היה מדובר בקבוצה נאה של חברים שהתעשרה, עברה לבית חלומות ובילתה את ימיה בקפיצה לתוך מזרקות של מזומנים. ה"מעושרות" גם כן הסתדרו. מי משום שהיא זוגתו של אוליגרך מסתורי ומי משום שהיא דגה "אליל נוער" בשם זאוס בן 80 ומעלה ומי משום שהיא ידעה ממי להתגרש. יהיו אלו אשר יאמרו כי לא ניתן להתעלם לחלוטין מן המחאה החברתית שהתרחשה כאן בקיץ שעבר ושאיימה למוטת את מיתוס ה"מסודרים" . מצד שני, זה בדיוק מה ש"מעושרות" עושה. כאילו דבר לא קרה, כאילו דפני ליף מעולם לא חבשה את הכובע שלה. קברניטי ערוץ 10 מאמינים כי המחאה הייתה משהו שולי, הר געש של יצרים שהיה צריך לשחרר קיטור. אחרת מדוע שערוץ מסחרי יממן הפקת תכנית שכולה מבוססת ומבססת את מיתוס ה"מסודרים"? אני נוטה להסכים עימם. לעת עתה המיתוס חי ושריר גם עם מחיר הקוטג' ירד. אלא שיש הבדל משמעותי בין ניקול לבין אסי וחבריו מן התכנית "מסודרים". בחברים של אסי התאהבנו וזאת משום שבנוסף לכסף הייתה להם גם אישיות. משהו שהפך את העיסוק במזומן ובמכוניות ובבתים לפחות וולגארי. אז נכון ש"ריאליטי" הוא הדבר הרחוק ביותר מן המציאות, ונכון שאיננו יודעים באמת דבר על אופיין האמיתי של הנשים ה"מעושרות", אך מה שנגלה אלינו מן המסך הנו אכן מבהיל ומבחיל ובכך עשתה להן היוצרת אורנה בן דור אבל אמיתי. אך הן, מה איכפת להן? הן בטלוויזיה. לסיכום, אולי בישראל אין אחווה ואין שוויון אך יש חירות. תמיד ניתן לכבות את המכשיר ולתת לטלי ריקליס להמשיך לרקוד לצלילי העקבים של ניקול. אילן מנור באנגלית אני כאן- |