לפני חודשים ספורים בלבד הפציעה תקוות "האביב הערבי" בשמי העולם. באותם ימים אפופי אופוריה, הביע העולם הנאור את התקווה, כי המפגינים הרבים שהתקוממו נגד המשטרים האפלים במדינותיהם, יצליחו להקים במקומם משטרים דמוקרטיים לתפארת. באותם ימים אף אחד לא העלה בדעתו מה באמת "האביב" הזה טומן בחובו. המומחים למיניהם, בארץ ובעולם, הלכו שבי אחר האשליות שטיפחו, ולא נתנו לאף חשדן לקלקל להם את מצב הרוח האופטימי.

האשליות היו גבוהות עד כדי כך, שהמדינות הדמוקרטיות באירופה ובאמריקה לא נרתעו מלהתגייס במלוא כוחן לימין המפגינים, שנחשבו אז כשוחרי חופש שכל חפצם הוא לחיות במשטר דמוקרטי תקין. צרפת, גרמניה ובריטניה אף יצאו מגדרן כדי לסייע לראשי המחאה באמצעי לחימה, בהדרכה לוגיסטית, בכספים, בתמיכה מדינית, במה לא — ובלבד שיאבקו עד שישיגו את הניצחון המיוחל.

הגדיל לעשות הנשיא אובמה שהתערב באופן ממש אישי בהפלת הנשיא מובארק, למרות שנחשב כאחד הנשיאים הערבים המקורבים ביותר לארה"ב. האשליה שמחליפיו יאמצו מדיניות יותר דמוקרטית ויתקרבו בצורה הרבה יותר מוחשית לכיוון המערב היתה כל כך חזקה, שהאפילה על הסימנים שהתגלו כבר אז כי מי שעומד מאחורי המפגינים המייחלים לחופש ודמוקרטיה, אינם אלא "האחים המוסלמים".

אבל, כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה והמרמור. לא חלפו אלא חודשים ספורים בלבד, ומהפיכת "האביב הערבי" חשפה את פרצופה האמיתי, מטיל האימה. מסתבר, כי "האביב הערבי", אינו אביב ואפילו לא סתיו או חורף. ההיפך הגמור הוא הנכון: מדובר בצונאמי איסלאמי מסוכן, המאיים על שלום העולם ברמה הגבוהה ביותר.

האופוזיציה בלוב, שאילולי התמיכה שקיבלה מנאט"ו לא היה לה שום סיכוי לנצח את קדאפי, התגלתה כחבורה של מאמינים איסלאמיים קיצוניים, פורעי חוק אלימים וחסרי תרבות, שלא בוחלים לבצע בעצמם פשעים מסוג הפשעים שיוחסו לקדאפי ושבגינם סילקו אותו ושפכו את דמו. קשה להאמין שהמשטר המטורף המתגבש עתה בלוב, הוקם בחסותם האדיבה של כוחות נאט"ו, שהאמינו לתומם כי הם עומדים לימינם של שוחרי חופש ודמוקרטיה.

גם המפגינים "הנחמדים" בכיכר תחריר בקהיר, כבר הורידו את המסכות מעל פניהם וחשפו את זהותם האמיתית. כל הסיסמאות היפות בשבח החירות וכיבוד זכויות האדם שנשמעו בכיכר במהלך ימי הפגנות ההמונים בתחילת המהפכה, נעלמו כלא היו ואת מקומן תפסו קריאות מתלהמות בשבח האיסלאם וההתנתקות מכל מה שהמערב מייצג. "האחים המוסלמים" שבתחילת המהפכה השתדלו להסתיר את מעורבותם, כבר לא מתביישים לעמוד בחזית האירועים ולהודיע במפורש כי הם זוממים להשתלט על מצרים ולהפוך אותה למעוז האיסלאמי הגדול בעולם.

ועוד לא הגענו לפרק הסיום בהתקוממות נגד משטרו של הנשיא אסאד — התקוממות שבתחילת דרכה הניפה את דגל החירות והשוויון אך עד מהרה התגלתה כהתקוממות מאורגנת היטב הממומנת על ידי גורמים רדיקליים אנטי דמוקרטיים ומופעלת בשלט רחוק על ידי המשטרים האיסלמיים האפלים ביותר.

המסקנה המתבקשת מההתפתחויות ההפכפכניות הללו היא, שההתרחשויות בעולם אינן מקריות. כשתמונת המצב היא כזו שאין אפילו "פרשן מומחה" אחד שהצליח לצפות ולחזות מראש כי "האביב הערבי" יהפוך במהירות שכזו מאשליה מתוקה לסיוט מחריד, אין זאת אלא עוד הוכחה למה שכל יהודי מאמין יודע, כי "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד´ היא תקום".

כל ההסתברויות היו אחרות; כל הסימנים הצביעו על כך שמדובר בהמונים הכמהים לחופש; כל המושכים בחוטים כבר ראו לנגד עיניהם כיצד העולם הערבי מתחיל לאמץ לעצמו ערכים דמוקרטיים; כל האשליות עסקו באושר הצפוי לעולם בעידן "האביב הערבי"; כל המומחים והפרשנים כבר ראו לנגד עיניהם איך ה"אביב ערבי" מתחיל להפוך את העולם כולו למקום שהרבה יותר נעים ובטוח לחיות בו — אבל המציאות הוכיחה כי היא חזקה יותר מכל מי שחושב שיש בכוחו לקבוע אותה. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד´ היא תקום".

גם כשכל הפרשנים והמזרחנים וכל המומחים ואנשי המודיעין הטובים והמנוסים ביותר מאוחדים בהערכתם כי כך וכך עתיד להתרחש, והם מלווים את דבריהם בהוכחות ונימוקים כבדי משקל — עדיין כל ההערכות המלומדות הללו הן בגדר ניחוש בעלמא, שהסיכוי להתגשמותן אפילו לא שווה לסיכוי שדווקא ההיפך הגמור הוא שיתרחש. בשורה האחרונה רק דבר אחד בטוח: עצת ד´ היא תקום.

אומנם לא לכל האנשים הרחוקים מתורה ומצוות יש מספיק תבונה ואומץ לנתח את ההתרחשויות בעולם בדרך שתוביל אותם לאמונה בבורא עולם — אבל לפחות ניתן לצפות מהם שיבינו עד כמה נלעגת היא אמונת ההבל כי הישועה תבוא לנו מהתפתחות מקרית כזו או אחרת, או בגלל רצונו הטוב של מנהיג מערבי או ערבי כזה או אחר.