כותרות TheMarker >
    ';

    אלנבי פינת הס

    ארכיון

    0

    הדור ה-3 למזרחיות חוזר לצלילי בית ההורים

    5 תגובות   יום רביעי, 30/11/11, 16:19

                                               מאת: אתי דיאמנט


      הדור השלישי למזרחיות חוזר לצלילים ששמע בבית ההורים - צלילים שהדחיקו כי התביישו במוזיקה שזוהתה עם האוייב


    ''

     מארק אליהו בבית מזרח מערב ביפו

     

           "לשמוע רק מוזיקה אנגלית ואמריקאית זה כמו לאכול אותה ארוחה כל חייך", אמר אופיר טובול, מקים האתר קפה גיברלטר  שדיווח על מוסיקת המרחב והפריפריה הישראלית. "מוזיקה אשדודית ודרום תל-אביבית דרים בכפיפה אחת עם מוזיקה אתיופית, אלג'ירית ואיראנית. אנחנו מדינת הגירה וחלק מהמרחב וצריך לחגוג את זה", מוסיף טובול שהופתע לגלות כי האירועים שהוא מתקלט סוחפים אלפי צעירים.

     

           בשנים האחרונות ישנה התעוררות של בני הדור השני והשלישי למזרחיות שחוזרים לצלילים ששמעו בבית ההורים - צלילים שהדחיקו כי התביישו במוזיקה שזוהתה עם האויב. בשיר "זיכרון מצחיק" תיארה המשוררת ויקי שירן איך התווכחה עם אביה משום שהתעקש "לִשְמוֹעַ שִירִים בַּעֲרָבִית, אִיכְסָה / וַחֲדָשׁוֹת בַּעֲרָבִית, פִיכְסָה. אֲנִי לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת / אָדָם רֵיק'', הסביר האב ש"דֹּק שֶל עַצְבוּת עָטַף אֶת עֵינָיו. /מֵאָז יָשַב בְּפִנַּת הַמִּרְפֶּסֶת, נְקֻדָּה אִלֶּמֶת/ לֹא מְסַפֵּר אֵיזֶה תַּחֲנוֹת יֵש לוֹ בָּרֹאש./ כך אני זוכרת אותו,/ מ כֻוָּץ לְבָדּוֹ, עִם זַבָּ"שוֹ. מי הָיָה מַאֲמִין, אִמִּי, שֶהַיּוֹם / זֶה יִהְיֶה כָּל כָּךְ זַבָּ"שִי."

     

          עם הקמת המדינה הודרה מוזיקת המזה"ת היהודית והקלאסית מהקנון המוזיקלי שהגדיר ישראליות מהי. היא לא הוכרה כמוזיקה קלאסית, לא שודרה מחוץ לגטאות שהוקצו לה, ולא הונחלה בבתי הספר - גם לא לילדי יוצאי ארצות המזרח.  בשיעורי המוזיקה לימדו את ויוולאדי ולא נובות אנדלוסיות, שירי שוברט ולא פיוטי ר' דוד בוזגלו. "קבוצת הכוח של יוצאי אירופה החליטה שהאג'נדה התרבותית הישראלית תהיה מערבית ולא מזרחית" - אומר יאיר דלאל, מהיוצרים הבולטים של המוזיקה היהודית-ערבית בארץ.

      

    ''

      

    דודו טסה והכוויתים ב' "וִין יא גַלֻבּ" https://www.youtube.com/watch?v=GBR8E0qya3c


           "אחרי חתימת הסכמי אוסלו והתחושה שפנינו לשלום התחולל לרגע קסם: נוצרה הכרה בתרבות המזה"ת כראויה לתשומת לב ולמידה. עבד אל ווהאב הושווה לבלה ברטוק ואום כולת'ום למריה קאלאס", אומר הצלם מיכה שמחון, שהציג את צילומי המוזיקאים היהודים בתערוכה 'מקאם'. "אבל יצירות אלו לא התאימו לתנועה הציונית שבידלה עצמה מסביבתה ומחקה אותן מתרבותה ומחייה. מחיקה שגרמה לשבר החברתי-תרבותי של בני ארצות האסלאם, ומלווה את החברה הישראלית כהד פצוע עד היום."

     

          אלא שהקסם פג די מהר. אמנם קמו למוזיקת המזה"ת מלחינים ונגנים מחוננים כמו נגן הקמנצ'ה מארק אליהו, שהמוזיקה המיסטית הקסומה שהוא כותב מושפעת מהמוסיקה הפרסית;  https://www.youtube.com/watch?v=XTUo_XU1rhU; הזמר רביד כחלני והרכב היֶמֶן בלוז הקצבי שלו ששרים בתימנית https://www.youtube.com/watch?v=Rlw9hgct7yI

     הפסנתרן עומרי מור שהלחין עיבודים ג'אזיים יפהפיים למנגינות אנדלוסיות עתיקות https://www.youtube.com/watch?v=e7_WvMCd924 נגן הסקסופון המוכשר אבטה בריהון;  https://www.youtube.com/watch?v=Ei1rdcC2r1Q   נגן העוד ינון מועלם ורבים אחרים. כל אלה יוצרים מוזיקה עמוקה, רלוונטית, מרהיבה ביופייה שמחייה עולם תרבותי שלם. אבל אינם מתוקצבים ובקושי משודרים על אף ייחודה ואיכותה של יצירתם.   

      

          איתות נוסף הוא נהירתם של אלפי צעירים לסדנאות הפיוט של קהילות שרות שהוציאו את הפיוט מבתי הכנסת וחיברו אותו למקורותיו במוזיקה הערבית, הטורקית והפרסית. במקביל חוזרים גם זמרים כריטה, רביד כחלני ויסמין לוי לשפת קהילותיהם.  "הדור השלישי למזרחיות בוחר מחדש במוזיקה של סביו" אומר המשורר אלמוג בהר שכתב על האמביוולנטיות של בני דורו כלפי מזרחיותם: "הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת/ חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן/ מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ/ בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה/ יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי/ מִסְתַּתֶּרֶת/ מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית."

     

    ''

    קובי אוז מתוך האלבום ''מזמורי נבוכים''

     

             הקפיטליזם יצר צרכנים טובים ואנשים חרא

     

          לאחרונה הוציא קובי אוז שני אלבומי פיוטים. "בתעשיית המוזיקה אמרו: 'ניתן לו להביע משהו הומוריסטי, נחמד, ונעשה מזה כסף'. אז הפלורליזם איפשר לי להשתייך אבל לא לגדל דור חדש, כי למוזיקה שלי אין את העומק של הפיוט של הדורות הקודמים", מכה אוז על חטא הפופולאריות של "טיפקס" שהובילה להשתלטות הפופ האמריקאי על המוזיקה המזרחית. לפיוטים שלו בינתיים, אין הרבה דורשים, "כי הממסד של המוזיקה המזרחית דוחק את כולנו החוצה, וגלגלצ ורדיו לב המדינה לא משמיעים אותנו, ובטח לא זמרים ששרים במזרחית כבדה כמו זוהר עזרא" אומר אוז, שמתגעגע לערבות ההדדית של הקהילות שהתכנסו בבתי הכנסת. "אז המותגים יהיו פחות מצליחים והכלכלה פחות מתגלגלת. זה שהקפיטליזם הפך אותנו לצרכנים טובים ואנשים חרא, לא אומר שאנחנו צריכים לכופף את הראש ולהגיד אמן."

     

           בסרט התיעודי "עיראקנ'רול" יצא זמר הרוק דודו טסה למסע לגילוי שורשי משפחתו, סבו ודודו דאוד וסאלח אל-כוויתי. בעיראק הם היו גדולי המוזיקאים, בארץ הם חוו דחייה והתנשאות משפילה. הכאב על מחיקת זהותם היה כה גדול שבמותם אסרו האחים על ילדיהם  לעסוק במוזיקה. אבל טסה הפר את האיסור, פענח את המוזיקה שלא הכיר,  ויחד עם סבו ודודו בביצועים המקוריים עם טוויסט עכשווי הוא מסלסל את הלחנים שהנעימו את זמנם של מיליוני עיראקים. "בלי עבר תרבותי אין עתיד תרבותי" קובע יאיר דלאל שהוקלט לאלבום יחד עם יהודית רביץ וברי סחרוף - כולם בערבית. 

     

    מי שנדחק בעבר ממשיך להיות נדחק

     

         במסתה "שפת הלב" מסבירה פרופ' חביבה פדיה, ראש מרכז אלישר לאמנות מזרחית, את ההבדל בין המוזיקה הקלאסית הערבית והמערבית שמתבטא במיקרו-טונים של המוזיקה הערבית. "הסלסול הזה אינו גנדרנות ולא מניירה, הוא חלק מהותי מהשפה, מיסודותיה. אלא שלמי שאינו אמון עליו נדמה שהוא שומע צרימה מיותרת, גודש של סלסולים מלאי פאתוס שמעוררים בו סלידה. זהו קצה הקרחון של הפער הענק בין שתי התרבויות. אבל דווקא במוזיקה מתקיימת השרידות והיכולת להמשכיות שנדרשת לבנייה מחדש של מרחב תרבותי מזרח תיכוני." כותבת פדיה.

     

            אבל שיקום התרבות המזרח תיכונית זקוק לתקצוב. אלמוג בהר, זוכה פרס רה"מ לסופרים, ושירה אוחיון, מנהלת מח' החינוך של התזמורת האנדלוסית החדשה,  מתריעים על מיעוט התקציבים המוקצים לה: המוזיקה המזרחית הקלאסית מקבלת רק 8% מתקציב משרד התרבות, לעומת 90% שניתנים לתזמורות מערביות, מתוכם 40% לתל אביב שתושביה הם רק 5% מהאוכלוסייה; ומקהלות מזרחיות מקבלות 1.72%. בחינת הקריטריונים לתמיכה מגלה כי הם מכוונים להעדפת התרבות המערבית. ורוב הסיכויים הם שיוצרים מזרחים, ערבים ואתיופים יקבלו תקצוב נמוך או בכלל לא. כלומר, מי שנדחק בעבר ממשיך להיות נדחק. 

     

    * הכותבת היא בלוגרית ועורכת שארגנה קורס על מוזיקת המזה"ת בהנחיית המוזיקאי יאיר דלאל ובהשתתפות הסופר אלמוג בהר, פרופ' יוסי יונה, שירה אוחיון מהתזמורת האנדלוסית,  הצלם מיכה שמחון ועוד.  

     

    © כל הזכויות שמורות לאתי דיאמנט, דצמבר2011
    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/6/14 19:35:

      הרבה לפני הסכמי אוסלו היתה המוזיקה של שלמה בר.

      שלטעמי היא נהדרת

        26/4/12 04:07:
      יופי ! שמעתי כאן את דודו טסה,יש לזה קסם,אוטנטיות,ריחות משם, וזה לא מה שאני מרגיש כשאני שומע את רוב מה שנקרא 'מוזיקה מזרחית', שזה דלות, ריקנות,פסאודו משהו,חוסר כישרון ויצרתיות.
        16/1/12 00:56:
      איזה כייף שכוכב נולד סגור למוסיקה מזרחית...מה יותר נכון צודק וטבעי מזה? כוכבים מזרחיים נולדים בכוחות עצמם ומתרבים כמו.... מישהו צריך לדאוג לא להכחיד את המוסיקה האמיתית

      תודה על הפוסט.
      הייתה לי הזכות לראות ולשמוע את יאיר דלאל ב"חג של החגים", בוואדי ניסנאס בחיפה.
      למשמע היופי ההוא גבר בי התיעוב לז'אנר הפופ הים-תיכוני המעליב המכונה בארץ בטעות מוסיקה מזרחית.

        5/12/11 23:28:
      קורס מרתק, פעם ראשונה שאני שומעת הרצאות על מוסיקה ערבית, גיליתי עולם ומלואו. מרצים מעולים, מעבירים את ההרגשה של תרבות קסומה שהצליחה לחמוק מהמודעות הישראלית. מומלץ בחום.