הלב פעם בחוזקה. ההתרגשות של תלמידי כתה ד' הייתה עצומה. "המסכת" עמדה להתחיל. אח"מים בעלי כינויים ארוכים, שאיישו תקנים מפרנסים, ישבו באולם. לצידם מורי בית הספר ומאחוריהם ההורים. כולם לבשו לבן. כל ילד בתורו צעד 3 צעדים קדימה, נעמד בדום מתוח ודקלם בשפה מליצית ומשמימה מילים גבוהות שרק המבוגרים הבינו. הטקס היה מסתיים בשלום אלמלא הגיע תורו של ניסן, שקרא בקול רם את המילים הבאות: "על אר גבוה עלי לך מבשרת ציון השמיעי בכח קולך מבשרת ירושלים". פתאום התרוממה ממושבה המורה שכטר, שכלל לא לימדה את הכיתה וצעקה לעבר ניסן: המורה שכטר כמעט יצאה מכליה וצעקה: "הר הר גבוה". ניסן המבוהל חזר אחריה: "אר אר גבוה". הקהל נע בחוסר נוחות ועקב בשקט אחר התערבות הבלתי צפויה של המורה שהאדימה ונופפה בשתי ידיה: ניסן גם הוא החזיק את הראש בידיו וקרא : ואז... הגיעה ההתפרצות: ומי המורה שלו? איפה היא גדלה?" זה היה כבר יותר מדי בשביל אמא של ניסן. היא קמה ממקומה וצעקה על המורה שכטר: "את לא תעליבי את הילד שלי, את שומעת את נאצית" המורה שכטר נשמה עמוקות: השתררה דממה. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. המנהלת שחשה בקטסטרופה המתקרבת.התעשתה קמה ממקומה בחיוך מאולץ ובעודף מתקתקות הזמינה את כולם לטעום מהכיבוד העשיר. ** כמו החיילים היפנים, שהמשיכו להתחבא ביערות גם אחרי שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה, כך גם המורה שכטר המשיכה להילחם. היא מיאנה להשלים עם פרוק המחתרות וחטיבות הפלמ"ח, ** בהפסקה נראתה המורה המחנכת מתוחה ואובדת עצות, היא לא ידעה איך המסכת תיגמר, ומה יהיה המחיר... אר עיבל, אר גריזים ועוד... ** שנים חלפו ובשיעור גיאוגרפיה המורה שאלה: "איזה הרים בארץ אתם מכירים?" אחד אמר: "הר חרמון". שני אמר: "הר תבור". שלישי אמר "הר תבור". וניסן אמר: "ארי אחדשות"
|