הם אמרו לי, הפקידים הזוטרים כי אין קבלת קהל.
הם נדו בראשם מביני דבר נתנו בי את קולם בגער בבוז בחוסר אמון.
אין. הם אמרו, אזל, הרבית לדרוש.
אין אפשרות לספק לכל נתין מאוויים ודרישות.
שותקת עמדתי למולם. סוערת מול מציאות מפוררת איננה. חדלה.
נדמיתי כי גדל הכאב
עד שהאירו בי הנרות - -
כמו הבליחו מן האין החשוך מן האופל הנבזי. פערו בי זיק של נס.
ריצודם הגאה פילח את ליבי. קיומם השברירי אך הנצחי חיזקוני.
לחשו לי לחש עתיק יומין מרטיט מכל חלון, מכל מפתן ובחוצות,
עדות נאמנה - בימים ההם כמו גם בזמן הזה!
אספתי את יגוני התעצמתי שאבתי נס.
ודמעה אחת נצצה אל מול נר אחד מוסיף והולך שהאיר בקרבי מציאות חדשה.
|