גיל הזהב

- מסיפורי שוק רחובות

עוד משחר ילדותי שמעתי הרבה סיפורים על השוק המיוחד,חלקם אגדות אורבאניות הקשורות להווי של שוק.

 כיום, השוק אינו שונה באופיו משנים קודמות, רק הצעירים של אז, היום הם המבוגרים.

השוק מתאפיין בשלל דברים נוספים כגון: אינטרנט, טלפונים ניידים ,t.v. כל זה מתחבר לקולות של סוחרים שמכריזים על מרכולתם וברקע מוזיקה אוטנטית, בגדים וכלי בית בזול, ירקות ופירות טריים, ריחות, תבלינים, דגים, עולם ומלואו נמצאה פה.

 המרכיב החשוב ביותר הם האנשים המגיעים משלל צבעים וגוונים, בשפתם, במנהגיהם, מי ברגל ומי ברכב, מגיעים כמידי שבוע לקניות, ויוצאים עמוסים בסלים ושאר הירקות.

 לעבוד עם אנשים, דורש לא מעט כלים חשובים כגון: שפה, אמינות  והוגנות, יכולת לתקשר ועוד... אני קורה לזה אומנות.

וזה לחמי ובשרי...

 כיום אני משלב שתי עבודות בו זמנית: האחת בתחום הספורט בענף הכדוריד עם קבוצות מתחרים בעיקר צעירים מגיל 14-19.זה עולם  קצבי, מאתגר, מהנה, ומשתנה ...

השנייה : עבודה בשוק עם גילאים שנעים מ-17-90 כאשר הרוב הבולט נמצא בגיל 40+. חלק מהם הוא "גיל הזהב", עליהם אכתוב.

 הפנסיונרים המבוגרים מבאי השוק מהווים נדבך חשוב בפרנסתנו, לכן ההתייחסות למגזר הפנסיונרים צריכה להיות מכובדת ומתחשבת בצרכיהם.  אם נשכיל - שני הצדדים ירוויחו!

ישנם לא מעט מבוגרים שרוצים לקנות אצל סוחרים אחרים, בחלקם נתקלים בסירוב לקבל כמות קטנה של ירקות, לדוגמא: בצל אחד,עגבנייה בודדת ועוד... חלק מהמבוגרים מתרעם ומתריס אבל נאלץ לקנות למרות שאינו חפץ בכמות הזו. היה פעם מקרה שכמעט סיבך אותי עם ירקן אחר. מבוגר פנסיונר אמר לרוכל: "דודי מרשה לי, למה אתה לא !" זה קומם את הרוכל כלפיי .

פנה אליי בכעס ושאל:"כיצד יש לך סבלנות ומדוע אתה מרשה להם לקחת כמות קטנה של ירקות? אתה מרגיל אותם..." כך הטיח בי! בדרך כלל אני משיב: "אין להם צורך בכמות גדולה הם  לבטח לבד, יתכן שאין להם יכולת כספית...אין הבדל בין שני ק"ג לבין חצי קילו,מבחינת אחוזי הרווח שלנו ".

.השוני בהשקפת עולמי לגבי גיל הזהב, התחיל אצלי בבדיחה רעה עוד בימי צעירותי.

לאחר הצבא הייתי צעיר בן 21 שנים נמהר ותוסס, לא עניין אותי דבר זולת המין הנשי "הורמונים" ים, בילויים, כמו כל צעיר.  חזרתי לעזור לפרנסת משפחתי באין ברירה. לא הייתה לי סבלנות למבוגרים בקניות שלהם, הייתי נרגז על הכמות שקנו או כששיגעו אותי בויכוחים לא רלבנטיים.

אבי היה תמיד מעמיד אותי על מקומי, ומעיר לי ,"מוחאק ליסה  גהל מנתכבאר  תפתהם" .

תרגום: "המוח שלך עדין  קטן, כשתגדל תבין".

כשחזרתי מביקור אצל ידידה בשעות הצהרים,עצר לידי רכב מסוג חיפושית לבנה, נהגת צעירה יפת מראה ואישה זקנה ישבה לידה, הזקנה פתחה את החלון ידנית ושאלה :" היכן זה בית הקברות"?

השבתי בחיוך מתחכם כדי להרשים את הבחורה הצעירה:"מה את דואגת,ייקחו אותך לשם". וכוונתי אותה ליעדה.

כעבור שבועיים לערך, הייתי במסיבה בראשון לציון, ראיתי מישהי יפה מביטה בי, מיד ההורמונים מתעוררים, אמרתי לחברי  בשחצנות "תראה היא דלוקה עלי", ניגשתי להזמין אותה  לרקוד, שאלה: "האם אתה גר ברחובות"? כשהשבתי לה בחיוב , אמרה אתה זוכר שלפני שבועיים עצרתי לידך עם חיפושית וישבה לצידי השכנה שלי הזקנה החביבה? השבתי כן אני זוכר משהו, מיד חיוך נסוך על פניי, כנראה  תשובתי  המחוכמת מצאה חן בעיניה בעודי נהנה לרגע. אמרה הצעירה:"היא נפטרה לפני שבוע".

כאחד שגדל בבית מזרחי וספג לא מעט  "Superstition" חשתי זבנג!!!

מיותר להגיד שהצעירה לא חשקה בי, אולי כעסה ? ובצדק...

לא היה לי חשק לריקודים וסיימתי את הערב ברגשות מעורבים, כך אני זוכר.

עברו ימים, חודשים, שנים... התחתנתי, נולדו לי ילדים, אמי נפטרה ואבי חלה והפך לשבר כלי ולסיעודי, בעקבות מות אימי.

את אבי סעדתי יחד עם אחיי, והוא נפטר כעבור שלש שנים. לצערי, גם אחותי הקטנה נפטרה בטרם עת מה"מחלה הנוראית" . גישתי לחיים ולאנשים, בפרט המבוגרים, קבלו מימד נוסף. בהבנתי את האוכלוסייה הבוגרת, סובלנותי הייתה גדולה ושמירת כבודם הייתה בעיניי "ערך עליון".

כך חינכתי את ילדיי מקטנות.

מהמעט שאני מצליח לתקשר באופן אישי עם פנסיונרים, נודע לי משיחותיי עמם על השקפת חייהם. על העבר הם מספרים בערגה וכיסופים - "חיים על זרי הדפנה" ומספרים על הטבעת חותמם, איש איש וייחודיותו, בשקיקה וערגה לימים ההם כשהם היו צעירים. מסתבר שהווה מטריד אותם יותר, יש להם בעיה קיומית, מה להביא לאכול היום, איך לשרוף עוד יום שיגרתי ומשעמם... על העתיד? מעורפל עם פחות ציפיות אבל עם תקווה...מטבע הדברים הפכתי  להיות למגן "גיל הזה".

גל המחאה היה בשיאו, בעיית הדיור הייתה על סדר היום, גם בעירנו, ליד השוק הוקמו אוהלי מחאה. באחד מהימיים הייתה שיחה בין עמיתי לשוק בנושא :"פיתרון למצוקת הדיור".

אחד הירקנים,"מנכבדי השוק" שעל פיו יישק דבר, אמר : "לדעתי, יש פתרון מהיר למצוקת הדיור".

המתנו למוצא פיו, "אם הממשלה תפסיק לשלם את קצבת הביטוח הלאומי לפנסיונרים, הברירה הטבעית תעשה את שלה, המבוגרים לא יחזיקו מעמד וילכו מהר יותר לעולמם, וכך יהיה לזוגות צעירים דירות פנויות". היינו בהלם מהחשיבה ההזויה. השבתי לדבריו :"הרעיון מעניין וניתן לאמץ אותו  ולהשליכו לגבי טיפול רפואי בבתי החולים."

תשובתי חיזקה את דבריו ולכאורה קיבל תמיכה ברעיון.

אחרים הרימו גבה והשתוממו מדבריי אך לא אמרו דבר.

פניתי שוב אליו וציינתי עובדה: "האם אתה יודע, שאחוז גבוה של פנסיונרים שאליהם אתה מתכוון, קונים בשוק ולמעשה הם מרכיב חשוב בפרנסתך!!! " פניו החווירו.

באחד הימים ראיתי מבוגר ממוצא עיראקי שקונה אצלי ירקות, כבן 80, שולח פייס. כששאלתי: "למה זה חשוב לך? זה יקר יחסית בשבילך",  הרים את עיניו ולחש לי:"   יאבן ליהו  -תרגום  בן- אליהו, אם אזכה בסכום טוב לא אצטרך טובות מהילדים, הם שכחו מה עשיתי להם"... נזכרתי במשל שאבי ז"ל היה אומר:" אב יראבי  עשרה וולאד ,ולעשרה וולאד  מה יקברו אב ווחד" תרגום: אבא אחד יכול לגדל עשרה ילדים אבל עשרה ילדים לא יכולים לטפל באבא אחד.

השוק מהווה חממה נפלאה של דמויות מהחיים שנקשרות בנקודה קבועה, שבוע אחר שבוע.

משם אני מגיע לספר לכם על שתי דמויות קוטביות.

לפני 5 שנים הכרתי אדם מבוגר כבן 65, איש נאה בעל תואר אקדמי בהנדסת בנין, מבוגר עם קוקו ושיער לבן מתוח למשעי, לבוש מאוד אסטטי, שמו : צ.ג. היה מגיע אלי כל יום, כשלא היה לחץ בעבודתי היה מדבר איתי פרק זמן ארוך יותר. היה אוהב ללמדני דברים חדשים, ועל עברו כמהנדס. כמובן שהתיידדנו. צ.ג סיפר לי על עברו: התגרש כשהיה בן 45 שנים ויש לו ילדים, הוא הגיע לגור ברחובות  משום שרצה להיות רחוק מהמשפחה ולחיות לבד בשקט. לצערו הוא חלה בסרטן. זה התגלה  לאחר גירושו הקשה.  צ.ג אמר לי עם חיוך רחב :"אתה יודע הרופאים ניבאו לי חיים קצרים ולהערכתם - שנה וזה נגמר... והנה אני פה!.

ממה שידוע לי, אחד מהרופאים שלי נפטר מזמן ואני כאן 'כנראה נשכחתי'",  אמר בציניות. היה מספר לי על הנתק מילדיו ומחבריו שהעדיפו את הצד השני בגירושין.

אני בשבילו אחד מציוני דרך, במסלול קבוע שהוא עושה כל יום והוא מאוד נהנה להיות במחיצתי וחש אלי כמו אבא לבן.

מידי פעם היה עובר בדיקות או סדרה של טיפולים והיה נאלץ להיעלם לתקופה ארוכה.

לפני שנתיים נעלם לחצי שנה, ואז ביום אחד הוא הופיע על כיסא גלגלים נתמך ע"י פיליפינית, חסר אונים, נעצר על ידי, פניו היו חיוורים כסיד, גופו רזה וטיטול בולט מתחת למכנסיו .

"אין קוקו אמר", מיד הבנתי, ידעתי מניסיוני לאן פניו מועדות. התקרב אליי ואמר בקול רועד:  "ברצוני לומר לך דודי שלום, היית לי כבן ומילאת משבצת ריקה בתקופה שהכרנו, זהו !!! כנראה שנזכרו בי שם למעלה." חשתי חמלה על האיש היקר. שאלתי : "האם הילדים יודעים?" בקול שקט וחנוק, השיב: "הם יידעו"... חבקתי את גופו הצנום ודמעות עמדו בעיניי.

צ.ג נפטר לאחר יומיים, יהיה זכרו ברוך.

"יש לי בדיחה חדשה", כך מקבל אותי אפרים יבדל"א מבוגר הנראה צעיר מגילו. אפרים ידוע כבעל חוש הומור מדהים, דמות ססגונית עם מוח צלול, ערנות ופקחות מדהימה לגילו המופלג. אפרים אוהב לקנות  פטריות שמפיניון כל יום שישי.

את היכרותי עמו התחיל בשאלה: "תאמר לי אדוני בבקשה, בן כמה אתה"? השיב  בשאלה :" תגיד, כמה אתה מרוויח בחודש?" השבתי :" זה לא נוגע לך, זו שאלה שלא אוכל לענות לך". השיב :" גם אני לא!" וצחק. וכך המשכנו בהיכרותנו עם הסדר קבוע שהוא מספר לי בדיחה כל שבוע.

היו ימים שנמצאו אצלי הרבה אנשים ואפרים היה ממתין עד שאני אתפנה לשמוע את בדיחתו הקבועה.

לפעמים הייתי מבקש ממנו לספר לפני חברי את הבדיחות שלו וזה היה עושה לו טוב. הפך לקומיקאי לרגע, קיבל "תשומת לב", לה היה כנראה זקוק כמו כל המבוגרים...כשרצה לספר עוד בדיחה עצרתי אותו בנימוס "תשאיר לשבוע הבא ,אני לא כמוך יכול לזכור, אני צריך להעביר את הבדיחה שלך הלאה", אמרתי בהלצה.

אמרתי לאפרים:"ייתכן שבעתיד אכתוב ספר על סיפורי השוק ושהוא יככב ,כעת זה רק בפוסט."

ביקשתי מאפרים זכות, לכתוב את שמו  וגילו, בן 88 שנים. הוא הסכים,  בתנאי ! "כשתכתוב ספר! נחליף בינינו ספרים, לפחות נדע ששנינו קראנו", הוסיף בחוש הומור שלו.

אפרים מקבל הנחה על כל בדיחה טובה...ואני מפסיד פרנסה ממנו וכייף.

ואתם קוראים יקרים אל תמנעו מהוריכם מלהגיע לשוק בגלל נוחות. הדאגה לשלומם ידועה לכולנו, אבל אם  הם יכולים ללכת לבד לשוק ולבצע קניות, להתמקח, לסחוב ירקות, לקטר ושאר דברים..., תראו זאת כברכה, משמע שהם חיים...  לעתים הצטרפו אליהם ולימדו את מסלולם, עם מי הם נפגשים? העניקו להם זמן איכות עם הרבה סבלנות, אל תשכחו !!! מחר אתם תהיו ...

זהו מחזור החיים שלנו: "נולדנו, גדלנו ,הזדקנו."

ברכתי לכל מבוגר: "קשה, כואב תתגברו, אתם פה! כרגיל  בשבוע הבא ולא!!! אין  הנחה."

דודי רצם.

מצורף לפוסט :איור  שחור- לבן, בשם "מחזור החיים".