חולצה יפה נקנתה והסגירות האחרונות כבר נעשו. הערב נחגוג את מסיבת הרווקים של חברי הטוב, נמרוד, בקול תרועה גדולה.

החיים, לפחות שלי, זה מה שקורה כשאתה עסוק בלעמוד בתור לבופה בגן אקסקלוסיבי. כולם מתחתנים סביבי: חבר אחד שהתנגד לנישואין בתקיפות המזכירה את התנגדותה של נינט לבורקס, חבר אחר שעד לאחרונה היה סמל לחוסר הצלחה במערכות יחסים וידידה אחת. זה לא כולל עשרות זוגות-זוגות של חברים שנכנסו אל תיבת הקידושין לצלילי דודו אהרון תוך בליסת קינוחים פרווה.

היום כולם רוצים להתחתן. במיוחד אלה שלא יכולים. זה מכובד, זה נכון. בעולם סוער של ניפוץ זהויות, החתונה מכניסה אותך למועדון השייכים לחברה, שלא ברור אם יש לה עדיין חוט מקשר.

אלכס הציע לנועה (כל השמות ברשימה זו- בדויים) נישואין במונפורט, תחת שמש גלילית. הוא תכנן את הרגע המרגש קרוב לטבע של הארץ אותה הוא כל כך אוהב. הוא לא חשב באותו רגע שהם ייאלצו לעזוב את גבולות אותה ארץ על מנת להתחתן. מסע הייסורים ברבנות העלו ספק ביהדותו ולכן החתונה לא תתבצע. לא רק אלכס היה מופתע, אלא גם סבו וסבתו. בארץ מוצאם הם היו יהודים מלוכלכים ופה נכדם אינו יהודי מספיק על מנת לממש את זכותו למשפחה. גם גדי ואלון לא יכולים להינשא. אלון היה מדריך בצופים כשהיה צעיר ומאז היה נכון לתרום למולדתו. שניהם שירתו בצבא ההגנה לישראל ומשלמים מיסים גבוהים אשר מממנים, בין השאר, את שירותי הנישואין במדינה. לכן, סרבנות המדינה להכיר באהבתם צרבה אותם באכזבה.

גדי, אלון, אלכס ונועה- לא לבד. מדן ועד אילת תוכלו לפגוש בכל אותם זוגות שהמדינה מסרבת להכיר באהבתם: גרושות שאינן יכולות להתחתן עם כהנים, עולים שהרבנות הראשית לא מכירה ביהדותם, ממזרים, ממזרות. זוהי קהילה ענקית שקולה אינה נשמע, שאהבתם אינה מקבלת את חותמת הכשרות ממוסדות המדינה.  

בישראל כל אדם חייב להתחתן בצורה דתית, בהתאם לסיווגו במרשם האוכלוסין. אזרחים שונים מאותה דת לא יכולים להתחתן. שני יהודים שאינם עומדים בקריטריונים המחמירים של הרבנות הראשית עומדים בפני אותו מכשול. ועל כל אלה ישנם כל אותם אזרחים שיכולים, אך אינם רוצים להתחתן בטקס דתי.

מסלול עוקף אחד הוא ה"ידועים בציבור"- סטאטוס המאפשר להירשם כזוג גם בלי להתחתן. אך זאת דרך בעייתית כשלעצמה: ראשית, מפני שהיא לא מעניקה את כל הזכויות שניתנות לנשואים ושנית, בגלל שהיא לא מקובעת בחוק והכנסת מסוגלת לשנותה בכל רגע נתון. כפי שראינו, המחוקקים בכנסת הזאת פעילים באופן נמרץ במיוחד ולכן שחיקה של הזכויות הניתנות לידועים בציבור אינה מופרכת.

אלה המתייאשים מהמדינה משקיעים כסף רב וטסים לחו"ל על מנת למש את זכותם להתחתן עם סיגרים ופסטלים כמו כולם. בעשור וחצי האחרון יש עלייה מתמדת במספר הזוגות שנישאים בחו"ל. המדינה שולחת את אותם זוגות לחפש פתרונות במדינות אחרות, דבר מטריד כשלעצמו בהתחשב ברעיון הציוני שביקש לתת מקום נוח ובטוח לכל היהודים, בלי תלות בגויים.

דורות על גבי דורות של נבחרי ציבור הבטיחו לבוחריהם לשנות את רוע הגזירה. ח"כים מהשמאל ומהימין ניסחו הצעות חוק להסדרת תחום הידועים בציבור או לפתיחת מסלולי נישואין אזרחיים. כל ההצעות התרסקו על חומת הרבנות המבוצרת שעל מגדליה עומדים הרבנים ואת שעריה איש לא יפרוץ. כאילו לא די בצ'קים שאני משלשל לתיבות בתחילת כל חתונה, אני גם צריך למממן מונופול דתי על נישואין שלא מאפשר לחלקים גדולים בעם אפילו להינות משירותיו. 

ואז הגיעה "ברית הזוגיות" של ח"כ רותם מישראל ביתנו. על פניו- התקדמות בהשתחררות מכבלי הממסד הדתי. למעשה, מדובר בהצעה שמחמירה את המצב, על אף הכוונות הטובות. ברית הזוגיות החדשה נוגעת רק למספר מצומצם של זוגות במצוקת-נישואין. גם אותם זוגות "מרוויחים" יגלו שלמעשה הפסידו: הם יצטרכו לעבור הליך משפיל ובירוקרטי שלא מבטיח להם שיצליחו לבוא בשערי גן האירועים לבסוף. כמו שאמרו בשטייטעל היהודי: "אוי א-ברוך"

בסרטים שבאים מאמריקה, ארצם של החופשיים, האהבה תמיד תנצח. אולי זה בגלל שבסוף קומדיה-רומנטית לעולם לא יצוצו רבנים וג'ניפר אניסטון לא תצטרך לשקר ב"הדרכת כלות" שהיא בתולה. אך האהבה לא מספיקה. אלה שמאוחדים באהבתם מתעקשים להתאחד גם בהסכם, לא רק מכיוון שזה מקובל חברתית, אלא בעיקר בגלל שזאת הדרך היחידה להינות מזכויות עליהן מופקדת המדינה. ממשלת ישראל יצאה לא מזמן בקמפיין שניסה להפחיד ישראלים שמצאו זוגיות בחו"ל שמא ילדיהם יקראו להם Daddy  במקום אבא. ראוי שאותה ממשלה לא תשלח עשרות אלפי זוגות של ישראלים להתחתן בקפריסין.