ושוב המוני ישראלים טרודים בפרנסה וקשיי קיום מתעוררים למציאות שהיו אמורים להיות מודעים אליה אילולי כרישי האלפיון העליון היו דואגים בעקביות להסתיר אותה מהאיש ברחוב.

כאשר ישראלי נגש ללוות כסף מן הבנק, הכסף שהבנק מלווה לו הוא כסף של המוני חוסכים קטנים לימי סגריר, להשכלה לילדיהם, לפנסיה בבוא העת. בדרך כלל זהו כסף שהחוסך הקטן לא מקבל עליו גרוש ריבית. לעתים עושה הבנק טוב ומשלם לו שני גרוש ריבי. הבנק לעומת זאת מבטיח את עצמו בביטחונות מכל הכיוונים וגובה ריבית יפה מאד, ריבית שמאפשרת לצמרת הבנקאית להשתכר במשכורות הנמדדות במיליוני שקלים. ללווה הקטן אין שום אפשרות לעשות לחובותיו לבנק "תספורת", כלומר לא להחזיר חלק גדול מאד מהחוב לבנק ואת החלק הזעיר שהוא מחזיר לפרוש על פני תקופה שנמדדת בעשר שנים ומעלה, ללא ריבית והצמדה, עניין שהוא עצמו רווח לא קטן מבלי להשקיע טיפת זיעה. זה המקרה של הישראלי השכיר או בעל המלאכה או העסק הקטן. 

אבל כאשר ישראלי שהוא גביר ידוע, בעל מפעלים או עסקים גדולים נגש לבנק כדי ללוות כסף גדול, כסף הנמדד במיליארדי שקלים, הבנק אמנם גובה ממנו ריבית שמנה אבל אינו דורש ממנו ביטחונות כלשהם להחזרת ההלוואה בתוספת ריבית כמו שהוא דורש מכל יתר הישראלים. כי לעתים קרובות אותו הגביר הוא גם אחד הבעלים של הבנק. אם הגביר לא הצליח בעסק שלשמו הוא לווה את המוני השקלים מהבנק הוא עושה לחובו "תספורת", כלומר הוא מכריז שנניח 80% מחובו הוא לא יחזיר ( מה יעשו לו, הרי אין ביטחונות להלוואה ), כסף שירד לטמיון או הגיע בדרכים מתוחכמות לעסקים אחרים שלו המופרדים היטב זה מזה בעזרת עורכי דין יקרים, ואת נניח 20% האחרים הוא יחזיר ללא ריבית או הצמדה במשך נניח 12 שנים. אהבל כמוני היה קורא לדבר הזה לא תספורת אלא גנבה. אבל אז הוא מסתכן שהחוק שנתניהו מעביר כעת מהר-מהר בכנסת יאפשר לאותו גביר אלמוני לתבוע ממני 300000 שקלים טבין ותקילין  - דבר שעלול להנחית מכה כלכלית אנושה על שארית חיי. על כן, בעתיד אמשיך לעשות את עצמי טיפש ולקרוא לגנבה "תספורת". אבל כעת, כל עוד החוק של ביבי לא אושר עדיין בכנסת אאפשר לעצמי להוציא קצת קיטור ולקרוא ל-"תספורת" גנבה.