ההגנה מ"בית לבן" י. ויין

בזכות השנים שהיה בישיבת שם ועבר, יכול היה להמשיך את עלייתו

בשיחה שנשא בשנת תשל"ט עמד מורינו ראש הישיבה, רמ"י ליפקוביץ זצוק"ל בדבר יציאתו של יעקב אבינו מבית אביו ואמו בבאר שבע והליכתו לפדן ארם. והנה, תורתינו הקד´ מתארת לנו את עיקר בריחתו של יעקב אבינו ע"ה לפדן ארם אל בית לבן הארמי מחשש להתנכלותו ולפגיעתו של עשיו אחיו. אך חכמינו ז"ל מאירים את עינינו ומלמדים אותנו, כי קודם בואו לביתו של לבן, הטמין יעקב אבינו את עצמו ארבע עשרה שנים בישיבתם של שם ועבר. השקיע כל כולו בלימוד התורה כשהוא מנותק לחלוטין מכל קשר אל העולם החיצון וללא שום השפעה ושייכות אל הבלי העולם הזה. בכך ביקש יעקב אבינו לחזק את עצמו לימי שבתו בבית לבן הארמי, כשיהיה נאלץ לשהות במחיצתם ובחברתם של אנשים רעים וחטאים, בזכות אותן השנים שהיה בישיבתם של שם ועבר, יוכל הוא להמשיך את עלייתו כפי שעלה ונתעלה בביתם של אביו ואמו הגדולים.

ואמר מורינו ראש הישיבה זצוק"ל, כי עלינו ללמוד מכך מהי הדרך לשמירה ולהגנה מפני פגעי ונזקי העולם הזה. אם יעקב אבינו שיצא מביתו הקדוש של יצחק אבינו, ושעליו אמרה תורתנו הקדושה ´איש תם יושב אהלים´ הרגיש כי חייב הוא את הגנת התורה שרכש ארבע עשרה שנה אצל שם ועבר, אנו, הרחוקים כל כך מדרגתו הרוממה, אנו שכל העולם הזה כלפינו הוא בבחינת בית לבן הארמי, שהווי החיים היום יומי שלנו ושגרת חיינו כל כך חולין, חייבים להשיב אל ליבנו. וממשיך ראש הישיבה ומלמדנו, כי "אף היחידים הנזהרים מקריאת עיתונים וספרים חילוניים וגם נמנעים מלהסתובב ברחובות, ושומרים על עיניהם ופיהם, אף הם מושפעים לרעה מהעולם הזה ומרגישים כפי שנמצאים בבית לבן הארמי. וסיבת הדבר כי האווירה של כל האנשים עמם נפגשים משפיעה היא לרעה, ומתוך כך נקבעה ההלכה שאסור להסתכל בפני אדם רשע. ובכדי שלא יושפע האדם לרעה על ידי הסובבים אותו, עליו להתייגע ביגיעת התורה ובלימוד המוסר עד שיתקיים בו תורה מגנא ומצלא. "וללא יגיעת התורה לא יוכל האדם להתגונן בפני זרמי העולם, ודי לנו לצאת לרחוב בכדי להבין מה הם התוצאות של חינוך שלא על פי התורה" עכ"ד.

והדברים מאירים ומיישרים את דרכנו, הדרך הסלולה והבהירה היחידה, דרך התורה. כדי לא לתעות בשבילים עקלתונים, על מנת לא לשתות מבורות נשברים, יש לחזק ולהתחזק בלימוד התורה. התרופה לפגעי החולין של העולם הזה היא לימוד התורה ורק בכוחה לשמר את היחיד ואת הרבים מפני ארס הרשעים ומהשפעתו הרעה של היצר הרע.

לא תמיד ברור מהו טוב וכשר ומה פתיון מסוכן. לעיתים השלילי מתחבא היטב לבל יכירו בו בני אדם החפצים ללכת בדרך הישר. הפתרון לכל המצבים והניסיונות שמזמן לנו העולם הזה הוא ההצמדות לתורה הקדושה, היגיעה בתורה, ההישענות והדבקות המוחלטת בגדולי ישראל, אלו שממיתים עצמם באוהלה של תורה, שכרתו עימה אות ברית באהבה ובנחישות.

דבריו של מורינו ראש הישיבה זצוק"ל נאמרו אמנם לפני למעלה משלושים שנה, אולם נראים הם כה אקטואליים ורלוונטיים לימים אלו ממש. בעת האחרונה עומדים גורמים מבית ומחוץ כאלו הבאים אלינו בחרב של ממש כדוגמת אישים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ואף כאלו הבאים בחרב פיפיות כדוגמת אישים המשייכים עצמם לתוך המחנה החרדי פנימה ומטילים אל ארסם הרע המחלחל ללבבות ומהווה סכנה אמיתית לבני הנוער הטהורים.

בשבוע האחרון פורסמה מודעה "תמימה" כביכול באחד מעיתוני החינם המחולקים בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ, ובה פניה למחויבי גיוס שאינם במסגרת תורתית להתגייס לשרות במשטרת ישראל. תחת קדושת הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך..." מנסים לפתות צעירים חרדיים שעדיין לא זכו לטעום מטעמה הערב של תורתנו הקדושה להיכנס היישר אל גוף המהווה סכנה ערכית חמורה ומוחשית לעתידם הרוחני של הבאים ל"שרת" בו.

תחת הבטחות של מנעמי העולם הזה כמו "פרנסה בכבוד", "תפקידי מטה" ו"ניסיון תעסוקתי", פונה המודעה המתפרסמת כאמור בעיתון המזהה עצמו כחלק מ"הציבור החרדי" ומבקשת להעביר אל מלתעות "בית לבן" את בני יעקב אבינו איש תם יושב אהלים.

מגורמי המשטרה איננו מצפים כי יבינו מושג של "ישיבת שם ועבר" מהו, אך את אלו הנותנים למודעה זו במה צבעונית מוקיעים אנו ומחזקים אצלנו עד כמה חשוב להיצמד לביתם ולאורם של האבות הקדושים.

"ואשלחך בתופים ובמחולות!"  ש. ליזורביץ

הצביעות של הדואגים לעניני חרדים, נמשכת מלבן ועד ימינו

מעקב , אחרי תהפוכות הדעות שהתחוללו בסקאלת הדעות במדינה במהלך שלושת העשורים האחרונים, מגלה תופעה ידועה זה מכבר. העויילם, הוא פשוט גויילם.

בעוד שלפני כך וכך שנים, מי שדיבר עם הפלשתינאים, היו אנשי השמאל הקיצוני, הרי שבהמשך הפכו ראשי ממשלות מימין לידידיהם הטובים, עד שהסתכסכו. המושגים המדיניים של אנשי ה"מרכז" כיום, דומים להפליא לאלו של אנשי מפא"י לפני עשרות בשנים. הכל, כך נראה משתנה לפי הרייטינג.

והעם, כמה עצוב, או מצחיק, תלוי בנקודת המבט, נוהר אחרי הכותרות. העם, כמו עדר עיזים, מתמוסס בדיעותיו, אוכל לוקשען (איטריות בלע"ז) בכמויות עתק, וניזון מתקשורת המנווטת את דעותיו על פי צרכיה.

כה מגוחך לשמוע על "סקרי דעת קהל", בהם נשאלים התושבים, מה דעתכם? לתקוף את איראן או לא? החרדים תורמים למדינה או לא? בנק ישראל צריך לקנות מטבע זר או לא?", והמשיבים, שנורא נורא מתרגשים מהמעמד הנשגב, בו דעתם נחשבת. משמיעים את דעתם בגאון... כלומר דעתם נכון להיום. מחר? כבר נחשוב אחרת, הכל לפי העיתון והכותרת.

ההתמוססות הלזו, מזכירה, את הקרחון (ארטיק, בשפת העם) זה שנותר מימות הקיץ החמימים, שנטל שרוליק בן השנתים, מהפריזר שבמטבח הביתי, דקה ושלושים לפני מקלחת הערב.

הנסיונות לשלוף את הקרח הממותק מידו של הפעוט הניבו זעקות שבר בלתי קונבנציונאליות, שהעלו את מפלס המתח אצל השכנים. וכאן צץ לו רעיון יצירתי ושימושי, במקום לריב, תמוסס.

הצווחן הקטן, מחזיק את הקרחון המטפטף בידו האחת, והמים זורמים מהר ובטוח על הקרח הנעלם, לא שם לב איך בתוך ארבעים ושמונה שניות, הופך הארטיק לכמעט עבר, מותיר אחריו פיסה דקה של קרח נמס (בטעם משמש) להנאת הילד, ולשמחת הוריו הגאים.

כך זה גם עם הציבור הישראלי, מיסוס הדיעות, עובד יופי. פעם היו ימנים?, קבלו את האופנה החדשה, שמאל? פעם הפגנה על צדק חברתי? מחר זה כבר לא רלוונטי, ודעת הקהל העממית נעה ונדה ברגע לכל רוח מצויה, זכרון ציבורי קצר ולא יציב.

יש לה, להתמוססות הלזו, משמעות גם בשבילינו, כציבור שומר תורה ומצוות, הכפוף לדעות שאינן "ניידות", דעת גדולי תורה.

רק שבמשימה מול החוץ, נתקל כל יהודי הכפוף לדעת תורה ולערכיה. ב"חכמים" מופלגים, בתקשורת, בשלטון, וגם, כן למרבה הכאב, בתוכנו. אנשים הנראים שומרי תורה ומצוות לכל דבר, אך משתייכים בעליל לכנופית מחליפי הדעות. שמחליטים מפרק לפרק, להבהיר, תחת כל עץ רענן, מה הבעיה העכשווית של החרדים.

מה כבר לא שמענו, טיעונים שונים ומשונים שחוזרים על עצמם במגוון ווריאציות, כשכמובן המטרה רק לדאוג לנו, לרוחה כלכלית, חברתית ואישית. ולכן, כל כך חשוב לחנך אותנו מחדש.

בימים עברו, החילונים עוד ידעו, לקרוא לעבר כל חרד מצוי "לך לצבא", היום הקריאה לא רלוונטית, התמוססה להם יש משתמטים בכמויות ענק, ומה להם כי ילינו על דחויי גיוסינו אנו. (מלבד איזה אלוף חובש כיפה שמלונן שוב ושוב על החרדיזציה שאוחזת את הצבא, כאשר , למרבה זעזועו, חיילים מתעקשים משום מה לשמור על הלכה פשוטה!).

אז כעת הם מספרים על הדאגה לפרנסה (תודה, ממש.) ועל הצורך בפרגמטיות, ולהתערב, מובן כך, בתוכניות הלימודיות. ובכלל כדאי שאנחנו נדע יותר, הם, מלאי החכמה והבינה, הם, על מערכת החינוך שפירותיה ניכרים בכל פינת רחוב, הם דואגים כעת, לנו.

בפרשה הקרובה, כבר למדנו, על החיוך המזויף, זה של על לבן הארמי, שמגיע ליעקב בפנים תמימות ותוהה למה ברחת? היית אומר לי והייתי כה מכבד אותך, משלח אותך בתוף ומחולות.

"דאגה" וחיבוק הדוב, (דאגה המונעת מנסיון פשוט לקעקע כל דבר שבקדושה). היא זו שכרגע אופנתית. שזוכה כאמור, למרבה הצער, לשיתוף פעולה של עיתונאים ואנשי ציבור, חובשי כיפות, לפעמים כיפות גדולות ממש!

חשוב לרענן את הזכרון, ואת הידיעה. תודה לכם, דאגנים יקרים, התחפושת מוכרת. תמיד ניסיתם להאבק בנו. כעת השפה שונה, כעת הנושא אחר, הצלחתם להטות את המון העם, את ה"עולם גולם", שכעת הבעיה החרדית היא מסוג אחר. אנחנו, תזכרו, לא מתכוננים להשתנות.

"מוסר כפול וערכים מזויפים"  מ. שוטלנד

אין צורך להתעמת עם "ערכי המוסר הללו", שדמותם ואורח החיים של אומריהם מעידים על עצמם

כל פרשיות התורה הק´ העוסקות במעשי אבותינו, שזורות בדין ודברים שהיה להם עם בעלי דינים מגוונים שנקרו בדרכם. במסגרת זו, התורה מלמדת אותנו על אורח המחשבה של שלל דמויות, שמידת רשעותם משתנה, אך המכנה המשותף שבהם הוא, הצהרה על ערכים שכביכול עומדים בראש מעיינם, שלעיתים יש בהם משום הטפת מוסר כביכול, לאבותינו הקדושים. כמדומה, שגם בדברים אלו וביחסם של אבותינו אליהם, יש משום מעשה אבות סימן לבנים. הבה נעמוד על כמה דוגמאות מעניינות:

כמו שהבאנו כבר לפני כמה שבועות, בתגובה לטענת רועי אברהם על רועי לוט, בעניין הגזל, התריסו הללו לעבדי אברהם, שהם זוממים את בהמותיהם מתוך צרות עין ברכוש העומד ליפול בירושה ללוט. בהמשך, לעניין מעשה בנותיו של לוט, חוזים אנו בתופעה מופלאה: כידוע וכפי שמפרש רש"י, עשו הללו את מעשיהם, בגלל שחשבו, שכמו במבול, כל העולם נחרב ורק הם ניצלו. והיינו, שהייתה להם מחשבה, שהם הצדיקים הכי גדולים וכמו נח, רק להם הייתה הזכות להינצל. זאת, על אף שהכירו את אברהם והיו אמורים לדעת היטב את מידת "צדקותם" ביחס לאאע"ה ואת העובדה שאביהם בחר לגור בסדום וניצל רק בזכות אברהם...

בהמשך, שומעים אנו את הטון של תוכחת אבימלך לאאע"ה, למרות הרקע הברור למאורעות, דהיינו, חששו של אברהם המבוסס על הכלל של, "רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". לאחר מכן עוד מפליג אבימלך לפנות לאאע"ה במילים, "ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי...", משל, הוא אבימלך הצדיק וישר, ודווקא אברהם כביכול, הוא שצריך לחשוש ממנו שמא "ישקור" ח"ו. בסגנון זה גם המשיך אבימלך בדו"ד עם יצחק אע"ה, בנושא הבארות ואכמ"ל.

גם עלילותיו של עשיו, כידוע היו שזורות במעשי פרומקייט שונים של אחיזת עיניים. לאחר כל זלזולו בבכורה ועל אף שכדברי המדרש, יעקב היה מוכן להחזיר לו את הבכורה אם יחזור בתשובה, היו לו לעשיו טענות, שמעשה המכירה הוא בגדר "יעקבני". עוד למדים אנו מדברי המדרש, שאאע"ה מת חמש שנים קודם זמנו, בכדי שלא יראה את נכדו יוצא לתרבות רעה. מאידך, כששמע עשיו על פטירתו, תחת שייתן על ליבו את הסיבה האמיתית לכך, הסיק, שאם זקן זה מת, לית דין ולית דיין וכו´. כלומר, עוד היו לו תביעות של "צדק" ומוסר כביכול כלפי שמיא, בדרך לירידתו הסופית, לתהום הכפירה והגהנום.

כשלבן היתמם בפני יעקב על מעשה המרמה של לאה, גם הוא עשה זאת בסגנון תוכחה במילים, "לא ייעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה". מאוחר יותר בא בתביעה על "גניבת אלוהיו", שרבותינו מלגלגים עליה בלשון "תיפח רוחו". ובסוף, לאחר שאוים בחלום ע"י השכינה שלא יעשה כלום ליעקב, עוד שיבח עצמו ואמר, "יש לאל עמדי לעשות עמכם רעה...", ולא נתקררה דעתו, עד שהיה מוכרח לכרות עם יעקב ברית, שלא יענה את בנותיו כביכול — אותן בנות שהעידו עליו, על אביהן, שנהג בהם כ"הלא כנכריות נחשבנו לו".

בכל המקרים הללו, רואים אנו איך שאבותינו לא התייחסו כלל לגוף הדברים, למרות שכלשוננו, היו צריכים מן הסתם להרבה אורך רוח, על מנת לסבול את צחנת הזיוף והעמדות הפנים הללו. תחת זאת, הם ביכרו לתת למציאות לדבר בעד עצמה, כשרשעותם של כל בעלי הדברים שלהם ניכרת בעליל, ממש כשם שצדקותם וישרם, מזהירים ככוכבים לעד ולעולם.

סדנא דארעא חד הוא, וגם כיום בחילופי דברים עם עוזבי התורה, נשמעים מכל עבר כל מיני הטפות מוסר ודיבורים על ערכים ויושר, שכביכול יש ביכולתם להתעטר בהם. במהלך השבוע האחרון, במסגרת ישיבת ממשלה, ניתן ביטוי לטרנד האופנתי אצל החילוניים, היינו, הטחת דברי ביקורת על מה שקרוי אצלם, "הדרת נשים מהחיים הציבוריים" אצל החרדים. בתגובה לנציג חרדי שדרש לכבד את אורח החיים החרדי, אמר ראה"מ, "שגם לחילוניים יש ערכים והם יעמדו עליהם ללא פשרות", כך מילה במילה.

כמדומה שלאחר עיון בדברי הכתוב בפרשיות האחרונות, אין צורך להתעמת עם "ערכי המוסר הללו", שדמותם ואורח החיים של אומריהם, מעידים על עצמם. אכן, גם מן הצד השני ישנם כיום כאלו, שבהמשך לבריחתם מן ה"אושר" שבאורח החיים "הערכי" החילוני, באים באצטלה חרדית כביכול, להטיף מוסר וללמד אורחות חיים חדשניים ומופרכים, את ציבור עובדי ד´ המחזיקים בתורה.

כאמור, אין לנו שום סיבה או עניין להתעמת עם כל מיני גחמות כאלו הבאות משמאל, או כביכול אף מימין. הבה אפוא נאטום את אפינו לנוכח הכחש והצביעות שסביבנו, ונצעד לבטח בנתיבנו ובדרכי אבותינו הסלולות לנו היטב, כאשר גם את חשבון הנפש שלנו, נעשה אך ורק על פי מורי דרכנו, מרנן ורבנן עיני העדה.

"משיח על כוס קפה"  ל. מאיר

בדור של עקבתא דמשיחא, יש להתכונן כראוי!

אנו נמצאים בתקופה של תמורות. תמורות עצומות, שמובילות לתכלית נשגבה.

בין אם נתייחס אל המישור הבטחוני, כאשר נשק הרסני ומפלצתי מתקרב בצעדי ענק להישג ידם של גורמי טרור, בין אם הם מאוגדים במסגרת מדינית וירטואלית ובין אם לאו, והעולם כולו — שותק במקרה הטוב, או מגבה את ציר הרשע במקרה הגרוע יותר, משיקולים צרים ואגוצנטריים למיניהם.

בין אם נתייחס אל המישור הכלכלי — כאשר מדינות שנראו בעלות כלכלה איתנה מאין כמותה מוצאות את עצמן במצב של חדלות פרעון או קרוב לכך, וכמעט שמדרדרות חצי מהעולם המערבי אל פי שחת, תוך שדיבורים על מיתון גלובלי נשמעים כבר בבירור הולך וגובר.

גם במישור הרוחני, המצב אינו מלבב, וזאת בלשון המעטה. אמנם עולם התורה פורח ומשגשג כפי שלא היה זה שנים, אמנם הישיבות מלאות מפה לפה בבני תורה אמיתיים הממיתים עצמם באהלה של תורה, אולם מחוץ לאותה תיבת נח מצומצמת — הלא משתולל מבול! הלא הרחוב פרוץ כפי שלא היה מעולם, הכפירה חוגגת בראש כל חוצות, אחים אשר שלחו ידם בכל הקדוש והיקר נושאים ראש, ומידת היכולת של ציבור היראים להשפיע על השיח הציבורית — מצומצמת עד אפסית.

כל העקבות, מצביעים על תכלית שמימית, שאנו הולכים ומתקרבים אליה בצעדי ענק. טביעות האצבע של ההשגחה העליונה, ברורות מאין כמותן, עד שאין צורך בהשקפה עמוקה בכדי להבחין בהן. איש אינו יכול לשער עד היכן תגיע ההתדרדרות, וכמה תלאות יהיה על אומתנו לעבור עוד — עד אשר תזכה לאור. אולם דבר אחד ברור: אנו הולכים ומתקרבים אל היעד, אף שאיש אינו יודע לומר אימתי יגיע הרגע. האם יהיה זה מחר, בעוד שנתיים, בעוד עשור או מאה.

אולם אצלנו? עולם במנהגו נוהג. אנו מבינים את המשמעות בשכל, אך הלב מבכר להתעלם. אנו מודעים לעומקם של דברים, אך מסרבים להפנים אותם. אנו יודעים הכל, אך לא מרגישים כלום. איש איש עסוק בכוס הקפה שלו, בהבלי היום יום, בשגרת החיים ובשאונם, המאפיל על כל קול אחר של הגיון ופכחון חושים.

"ציפית לגאולה?" — ישאלו כל אחד מאתנו בבואו למרום, ומי ישיב בחיוב? האם באמת ובתמים מצפה היהודי המצוי, למשיח שיבוא? האם מכין הוא עצמו, כפי שעשו זאת גדולי עולם בדורות קדם? האם מבין הוא כי משיח לא נועד לספק פתרון קסם למצוקות החיים, וכי בבואו יצטרך איש איש להציג את מרכולתו הרוחנית ולהעמידה למבחן? וכיצד ישא פניו?

אז נכון. אמת הדבר. מנעורינו, עם חלב אמנו, ספגנו את השאיפה והכמיהה לגאולה הנכספת. את הציפיה למשיח שיבוא. אולם מאז ועד עתה, רבים מאתנו לא שבו לחשוב ולהתעמק במשמעותם של דברים. כולנו היינו רוצים את הגאולה השלמה, את כבוד שמים בהתגלותו, וזאת מבלי להפר במאומה את שגרת חיינו. כאשר אנו נותנים לב להבין כי לגאולה העתידית משמעות עמוקה יותר, מחייבת יותר, כזו שתשפיע במידה ניכרת על כל פרט ממהלך חיינו, אנו מעדיפים להתכנס בתוך הקונכיה שלנו, ולהתעלם. לא לחשוב. לא להתבונן, לא להתעמת עם המציאות שהעקבות מוליכים אליה. המציאות שאנו אמורים לצפות ולייחל לה, אם אך נצליח להתרומם טפח מעל פני הקרקע.

אלא שאם עד עתה, יכולנו בדרך זו או אחרת להתעלם, לא לחשוב ולא להתבונן, הרי שכעת הולכות האפשרויות ומצטמצמות. הגאולה שבדרך, הגאולה לה ייחלו דורות על גבי דורות, אבותינו ורבותינו שהבינו באמת את טיבה והתכוננו לה מדי יום ביומו, מתדפקת על דלתנו. היא נמצאת ממש כאן, מעבר לסיבוב, אף ששוב: איש אינו יכול להעריך כמה זמן ימשך הסיבוב הזה. כך או כך, שוב אין אנו יכולים להתעלם, להתכחש ולטמון את הראש בחול. עלינו לפקוח עיניים, להשליך עצמנו לזרועותיו המחבקות של אבא שבשמים — מתוך אמונה כי גם התלאות שבדרך הינן מידו של אב אוהב, ולהתחיל להכין את עצמנו ברצינות. בלי משחקים. בלי הצגות.

כי עקבות הגאולה כבר ניכרים היטב בחולות חיינו, ו... לא. את המשיח לא נקבל על כוס קפה.