לא פשוטים היו חייו של יעקב אבינו, במחיצתו של לבן הארמי. יעקב איש תם יושב אהלים, הסמל והאות של מידת האמת, צריך ´לבלות´ עשרים שנים מחייו, במחיצת דודו לבן, המהווה אות וסמל של מידת השקר. לא בכדי המסר הראשון שהוא שולח לאחיו עשו העושה את דרכו לעברו — "עם לבן גרתי", וכדברי רש"י: "ותרי"ג מצוות שמרתי". הייתי במחיצתו של לבן, ועם זאת נותרתי בשלימות. בלי כל פגם.

לבן הארמי לא היה שקרן מן השורה. עוד נוכל המוכר לנו מחיי היום יום. הוא היה אדם שהשקר היה אצלו אורח חיים, עד כדי כך שהוא אפילו לא חש שיש איזו בעייה בהנהגתו. בפרשתנו, מתוודעים אנו בהרחבה לדמותו של לבן הארמי. רבותינו (במדרש תנחומא) מכנים אותו "אביהן של רמאין". לא די להם להגדירו כרמאי גדול ביותר, אלא הוא נחשב בגדר ´אב הטומאה´. היינו לבן חידש מושג חדש בתחום הרמאות, שהפך אותו לאבי הרמאים על פני תבל. לכאורה, על פי התנהלותו של לבן עם יעקב, ניתן היה להגדירו כרשע מרושע וכגזלן שפל. הן בהחליפו את רחל בלאה, והן בניסיונותיו הבלתי פוסקים לעשוק את שכרו של יעקב. עם כל זאת מכל התארים שיכול היה לבן ´להתהדר´ בהם, בחרו רבותינו להגדירו כ´אביהן של רמאין´.

ניקח, לדוגמא, את משתה הנישואין שערך לבן לבתו. הכתוב מספר: "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". רבותינו מספרים, כי אנשי המקום לא היו אורחיו של לבן בחתונה, אלא הם עצמם מימנו אותה מכיסם. לבן שיתף את אנשי עירו בתרמית הגדולה שהכין ליעקב. הוא אסף אותם ערב החתונה, ואמר להם: הרי אתם יודעים כיצד היינו דחוקים למים, עד שהגיע הצדיק הזה לכאן והתרבו המים. אם הוא ישא כעת את רחל, יש חשש שיעזוב אותנו ושוב נהיה במצוקת מים. לכן, לתועלת העיר, מן הראוי להשיא אותו עם לאה, וכך נרוויח שיישאר איתנו לפחות עוד שבע שנים, כדי לעבוד עבור רחל.

הרעיון מצא חן באוזני אנשי חרן, אבל לבן לא הסתפק בכך. הוא תבע מכל אחד לתת לו משכון, כעירבון לכך שלא יגלו ליעקב את דבר התרמית. תושבי חרן נענו גם לבקשה זו, ולבן נטל את המשכונות שלהם, וקנה מזה את כל צרכי הסעודה. לאחר החתונה, כל אחד מאנשי העיר שביקש את משכונו חזרה, צריך היה לפדותו בכסף מלא מהחנוונים. על כך אמרו חז"ל: "למה נקרא שמו לבן הארמי? שרימה באנשי מקומו". ולכאורה, לא רמאות יש כאן, כי אם גזלנות של ממש?

ברם לבן הארמי, לא היה רמאי מהסוג המוכר לנו. אותו נוכל חלקלק לשון ועז פנים, העושק את כספי הזולת. לבן היה מאותם רמאים, המשכנעים את עצמם, שכל מעשיהם נעשים ביושר ובדין. לבן שכנע את עצמו שאנשי המקום צריכים לשלם מכספם עבור נישואי בתו עם יעקב, כיוון שיעקב הרי תורם לכל אנשי העיר בכך שהוא מתגורר בעירם. הוא לא חש בכך כל רמאות, אלא ראה באיסוף כספי העיר למען סעודת הנישואין, מעשה הגון וישר מאין כמוהו. זה היה החידוש המפליג שחידש לבן בתחום הרמאות. לא רמאות מהסוג המוכר והידוע, של הולכת הזולת שולל, אלא רמאות מסוג חדש: אדם מוליך את עצמו שולל, עד שהוא סבור כי כל מעשי הנוכלות שלו, אין ישרים כמותם בקרב הארץ.

רואים אנו כי לאחר שלבן רודף אחר יעקב ומחפש בין כל כליו, אומר לו יעקב: "כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך? שים כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו". יעקב טוען כנגדו, הכיצד זה מעלה אתה בדעתך לחשוד בי שלקחתי מחפציך, כאשר אתה רואה כי לאחר עשרים שנים בהם הייתי במחיצתך, לא מצאת בין חפצי אפילו מחט קטנה השייכת לך. אכן טענה ניצחת. ומה משיב לו על כך לבן? האם לא מצאתי מחט בין כליך? הרי אין לך כלים כלל, שהרי "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא", אין לך משלך דבר וחצי דבר, הכל שלי!

אכן מול טענות שכאלה קשה להתמודד. אין כאן מקום לוויכוח. אין כאן צד שני בכלל, אליבא דלבן. הכל הרי שלו. חתנו יעקב, היה סמוך על שולחנו במשך כל השנים הללו, מפיתו אכל וממימיו שתה. ברוב חסדו וטובו, מואיל החותן, לאפשר לחתנו ליטול עמו לדרך את הבנות, הילדים והצאן. הוא אפילו אינו מרגיש שיש איזו עוולה במעשיו. אדרבה, הוא כועס על בריחתו החפוזה של יעקב מביתו. הכיצד זה נוהג חתנו בכפיות טובה שכזו, לאחר שנים כה ארוכות, בהן גומל עמו חותנו חסד כה מופלא. "למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי ולא הגדת לי? ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור". אם כבר החלטת לעזוב, הייתי עושה לך מסיבת פרידה גדולה, כי הרי סבא טוב אני לנכדיך, אב טוב ומסור לנשותיך, וכמובן — אין חותן כמוני בכל הארץ.

זו היתה הסכנה הגדולה ביותר מדמותו של לבן. עשו הרשע שנא את יעקב ולא הסתיר את שנאתו אליו. אבל לבן טען שהוא ויעקב יכולים לחיות ביחד. אדרבה, הוא הרי פתח את ביתו בפני אחיינו ברוב אהבה וחיבה, ומדוע אין הם יכולים לגור זה במחיצתו של זה? השקר בו חי לבן, היה כה מושרש ומהותי, עד שהוא לא הבחין כלל שיש איזו בעיה ליעקב לגור איתו ביחד. ואם תמצי לומר, זו היתה הסכנה הגדולה ביותר ליעקב ולזרעו. סכנה גדולה שבעתיים, מסכנתו של עשו. לבן הארמי, אומרים רבותינו "ביקש לעקור את הכל", כביכול גרוע יותר מפרעה הרשע שביקש להרוג רק את הזכרים, והפרשנים השונים מנסים לבאר כל אחד בדרכו, היכן מצינו במעשיו של לבן את הכוונה "לעקור את הכל", אדרבה הרי לפי דבריו, הוא היה רוצה שיעקב יישאר בביתו וימשיך לרעות את צאנו?

ברם המגורים במחיצתו של לבן, היו הסכנה הגדולה ביותר לעתיד זרעו של יעקב. התערובת בין מדת ה"אמת ליעקב" לבין "אביהן של רמאים", יכולה היתה לערער ולמוטט את יסודות החינוך שהעניק יעקב לבניו. השילוב בין אור לחושך, בין שקר לאמת, חוסר האבחנה מה לקרב ומה לרחק, הוא האסון הגדול ביותר שיכול לעקור את כל תשתית החינוך שביקש יעקב אבינו להנחיל לזרעו אחריו. היה עליו להתנתק ניתוק מוחלט, לאלתר, בלי מסיבות פרידה, בלי חיבוקים ונשיקות, כדי שידע זרעו אחריו שאין להם כל קשר עם אותו סב רשע.

יעקב אבינו ביקש לדעת, האם הבדלה זו ברורה גם לנשותיו, אמהות האומה הישראלית, לשמוע את דעתן באשר לעזיבת בית אביהן, ותשובתן היתה ברורה: "ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו? הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו". דומה כי זאת התשובה שציפה יעקב אבינו לשמוע מנשותיו: אין לנו כל קשר לבית אבינו, הניתוק הוא מוחלט! כי זאת התשתית המבטיחה את יסודות ביתו של יעקב אבינו ואת עתיד האומה כולה.

לבן אינו מוותר. הוא רודף אחרי יעקב בניסיון אחרון להשיג את קרבתו. רצונו "לעקור את הכל" עדיין קיים. ברם פעם נוספת מבהיר לו חתנו יעקב, כי הניתוק הוא סופי, וזאת בדמות ה´גלעד´ שהוא מציב ביניהם: "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבר אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה". הפרדה מוחלטת. מחיצה ברורה בין כלל ישראל לבין לבן ובניו. אתה לא תעבור אלי ואני לא אעבור אליך. יש הפרדה בין אור לחושך והבדלה בין ישראל לעמים. אין מקום לכל שיתוף ביניהם. כל פשרה, כל ניסיון ´לרקוד על שתי החתונות´, עלול להוביל עד למצב של "לעקור את הכל".

בדורנו, בו כה רבים ´מבקשים את טובתנו´, רוצים הם לראות כיצד אנו, האמונים על תורה בטהרתה, משתלבים בחיי המדינה שהקימו, שותפים בה שותפות מלאה, הסכנה גדולה שבעתיים. דומה כי צריכים אנו לקבל בקורת רוח דווקא את אותם גלי הסתה המתלווים ל´מבקשי טובתנו´. כי הם חושפים מתחתם את הכוונות האמיתיות. לא דאגה לעתיד ילדינו הם דואגים, גם מצבנו הכלכלי מטריד את מנוחתם, אלא העובדה שאנו ממשיכים לדבוק באמת, מול השקר המשתולל ברחובות. אם רק נכיר את ה´גלעד´ המוצב בינינו ואשר אמור להזכיר לנו לבל נחצה אותו, אזי נבטיח את עתידנו, עתיד ילדינו, ועתיד האומה הישראלית כולה.