שכר שיחה

קניון רננים: כך הפתיע ר"ע רעננה לשעבר את הנוכחים בכנס אשקלון

הסיפור הבא התרחש השבוע בכנס מוניציפאלי באשקלון, בו נטלו חלק ראשי ערים וגורמים מקצועיים רבים מכל הארץ. שם הכנס היה "העיר כמנוע צמיחה כלכלי".

מטרת הכנס היתה להציג את היתרונות הטבעיים של העיר כמנוע כלכלי, להבהיר את הליקויים במדיניות ובתכנון היוצרים מחסומים לפיתוח כלכלי, ולהציג כלים לפתרונם. מבנה הכנס כלל מושבי מליאה, הרצאות ודיונים בפאנלים, סדנאות, סיורים בעיר, ועוד.

בכנס השתתף גם ראש עיריית בני ברק, הרב יעקב אשר, שנשא דברים על הצפיפות בעירו ועל היתרונות מהם יכולות להנות ערים צפופות ובהן גם מרכז עיר חי. "בני ברק היא העיר הצפופה ביותר במדינת ישראל. 170 אלף תושבים. 24 אלף תושבים לקמ"ר", אמר ראש עיריית ב"ב. "ציפוף הוא דבר נכון לעיר שרוצה להיות דומיננטית, ולא עיר שינה".

לאחר מכן הבהיר, כי עיר צריכה ליצור עוגן כלכלי. ראש עירייה שמסתמך על תקציבי האוצר, החינוך והרווחה, לא יכול לתת שירות טוב לתושבים. כדוגמא ציין את איזור התעשייה וההי-טק בבני ברק, שאמורים להכניס לעיר תקציבים, במטרה להעניק שירותים לאזרחים.

סיפורה של בני ברק הוא סיפור מעניין, אך לא היינו נדרשים לסקר את הכנס הזה, שיועד כאמור לראשי ערים מכל הארץ, אם לא הסיפור הבא, שהגיע מפיו של זאב ביילסקי מ"קדימה". בעבר כיהן ביילסקי כראש עיריית רעננה — העיר שנחשבה למאוזנת תקציבית וכספית עם תכנונים רבים עתידיים. בילסקי נחשב כל השנים לראש עירייה מצטיין, ואם לא החלטתו לעזוב לראשות הסוכנות ולאחר מכן לכנסת, יכול היה להשאר הלאה בתפקידו עוד שנים ארוכות.

"אני רוצה לספר לכם משהו מעניין", אמר ביילסקי בהגיע תורו לדבר. "לפני כ-15 שנים הקמנו את קניון רננים ברעננה. מי שעמד מאחוריו, היה יולי עופר שנפטר לא מכבר. הקניון עלה המון לבעליו, אבל תרם כמאה מיליון שקלים לעירייה שהלכו לחינוך ולרווחה. לנו כעירייה הוא לא עלה דבר, כיון שהחזיק את עצמו באבטחה, בתברואה, בתאורה, ובהכל".

"מאחורי הקניון הזה יש סיפור מעניין", המשיך ביילסקי. "כאשר הוחלט להקימו, התקשר אלי רבה של רעננה, הרב יצחק פרץ, וקרא לי אליו. באותה עת הוא היה מעט חולה ומאושפז בבית חולים. הגעתי אליו והוא ביקש ממני בהתרגשות רבה, שאפעל אצל היזם שלא לפתוח את הקניון בשבת ולא לפגוע בסטטוס קוו רב השנים בעיר. השבתי לו, כי אני לא היזם, ואין לי מושג מה תוכניותיו, והכל נעשה מכספיו האישיים. הרב השיב לי: תעשה השתדלות".

"מיהרתי מיד לאחר השיחה להתקשר ליולי עופר, ואמרתי לו: הרב פרץ רב העיר רוצה לדבר איתך. בא אקח אותך אליו. הוא הסכים. בדרך סיפרתי לו את המטרה, כדי להיות הוגן איתו. הוא אמר לי שישמע את הרב ויחליט.

הגענו לבית החולים, בו היה באותה עת הרב פרץ. יולי עופר רק ראה את הרב, ובלי אומר ודברים, לפני שהשיחה בכלל החלה, אמר: אני לא אפתח את הקניון הזה בשבת. כך היה בדיוק ללא שום מילה מיותרת".

עד כאן הסיפור של ביילסקי, שסיפר את הדברים כמסיח לפי תומו לנוכחים, כדי לומר להם שאין צורך לפתוח קניון בשבת, כדי להגיע לרווחים. שכר שיחה נאה לבטח יקבל..

שופטים ויחצ"נים

כיצד פועלים השופטים לקדם עצמם ומי עוד נהנית משירותי יחצ"נות?

בימים אלו כאשר המאבק למינוי שופטים פורץ לכותרות, זכה גם הסיפור הבא לחשיפה מענינת.

מתברר כי לא רק הפוליטיקאים מסתייעים בשירותי דוברים, יחצני"ם ולוביסטים. גם השופטים. אלו ואלו מבינים, שאם ברצונם להתקדם, אם זה בפוליטיקה או במערכת המשפטית (ויהיו שיגידו שזה הינו הך), יש לעבוד עם איש יחסי ציבור צמוד. הסיפור של שופט ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, ברוך אזולאי מוכיח זאת היטב, תוך שהוא מצביע גם על הסטנדרטים הכפולים והצביעות המשפטית.

על פי הדיווח, פנו חבריו של השופט הבאר שבעי ליחצ"ן מוכשר מהדרום, כדי שזה יסייע לו במירוץ לביהמ"ש העליון. ואכן אזולאי "נמכר" לתקשורת כמי שנושא את כל מה שהמערכת המשפטית מחפשת (כאפליה מתקנת). אזולאי הוצג כמועמד מהפריפריה, דרומי, בן עדות המזרח וחובש כיפה. לכל זה נוספו גם שמות של ממליצים, ובתקשורת נכתב, כי הם נמסרו ככל הנראה על ידי השופט עצמו.

בהנהלת בתי המשפט לא אהבו את היח"צון הזה ומיהרו להוציא הודעה, לפיה נאסר על השופטים לעמוד בקשר, להתראיין או אפילו לשוחח עם עיתונאים. בנוסף נאסר על השופטים כמו על כל בעלי המשרות הממלכתיות, להעסיק יחצני"ם בעינינים אישיים או כאלו הנוגעים לתפקידם.

הכל היה יכול להיות טוב ויפה. אלא שבתקשורת צוינה עוד עובדה אחת קטנה (אך משמעותית). על פי הדיווח, נעזרת נשיאת ביהמ"ש העליון, דורית ביניש זה שנים ביחצ"ן זמיר דחב"ש. האיש מייצג גם את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ועוד שמות מאנשי המשק הבכירים. בייניש טענה בעבר כי מדובר בדוברות בהתנדבות, אולם כללי האתיקה אוסרים זאת, ולכן שאלת (אי) התשלום אינה חשובה למקרה עצמו.

כך או אחרת, ביניש ואזולאי אינם לבד. שופטים רבים מבינים שאם ברצונם להתקדם, ואם ברצונם לפרסם פסקי דין שלהם, לא די ביכולת משפטית, אלא יש צורך בקשר טוב עם יחצ"ן, לוביסט או עיתונאי. "אין לנו ברירה אלא להשתמש בעיתונאים מקורבים, כדי לקדם את עצמינו", צוטט שופט מהדרום.

העיתונאים עצמם מודעים לעובדה, שהם מחוזרים על ידי השופטים ומנצלים זאת במטרה לקבל מידע. בתמורה הם מכניסים את שמו של השופט, מפרסמים את פסק הדין שלו ואפילו שמים לו תמונה. "השופטים אומרים לנו מפורשות, שישמחו עם נכניס תמונה קטנה שלהם", צוטט אחד העיתונאים.

במקרים קיצוניים יותר, פונים השופטים הישר לפוליטיקאים החברים בועדה לבחירת שופטים, ועושים לובי לעצמם. הם מבקשים בפגישות שלא יגלו על דבר קיומם, כיון שאסור לשופט להפגש עם פוליטיקאי או עם חבר הוועדה ללא אישור מנשיאת בית המשפט העליון. אישור כזה לבטח לא ינתן.

אחד מחברי הוועדה סיפר, כי במהלך הפגישות, מזכירים השופטים את עברם הפוליטי האישי, הכל כדי לזכות בתמיכה.

עוד הוכחה כמה המערכות המשפטיות והפוליטיות קשורות וכרוכות זה בזה, כולל הצביעות וכולל הכל...

יד ברזל

האם נתניהו ושטייניץ יכנעו ויפתחו את מסגרת תקציב ההוצאות?

ישיבת הממשלה השבוע תיזכר בזכות הביטוי בו השתמש נתניהו — "יד ברזל". בפתח הישיבה, כאשר העיתונאים עדיין היו במקום וסיקרו כדרכם את דברי הפתיחה, אמר נתניהו: "ננקוט יד ברזל כלפי החקיקה הפופוליסטית של חברי הכנסת מהאופוזיציה והקואליציה".

נתניהו התכוון בדבריו לכוונת חברי הכנסת להעלות שורה של חוקים והצעות חוק חברתיות, במטרה לפתוח את תקציב 2012 ולהגדיל בכך את הוצאות המדינה. מאחורי ההצעות הללו עומדים שורה של גופים, מוסדות ובעלי עניין. עלות כל ההצעות: מיליארדי שקלים. לא פלא שנתניהו נלחץ.

כך לדוגמא דרשו גימלאי מערכת הביטחון בוועדת העבודה והרווחה הצמדה למדד ששוויה עשרות אלפי שקלים לכל גימלאי. הצעה אחרת קוראת להעניק פטור מארנונה למרכזי יום לאנשים עם מוגבלויות פיסיות, חוק חינוך חינם מגיל 3, בניה ציבורית, קידום תעשיית ההי-טק, העלאת שכר החיילים בסדיר, חוק קליטת חיילים משוחררים, תיקון חוק בריאות ממלכתי ועוד ועוד הצעות, כולן מנומקות וטובות.

מי שמוביל את הדרישה לפתוח את תקציב 2012 הוא שר הביטחון ברק, שמבין כי חרב הקיצוצים תפגע קודם כל בתקציבי משרדו עתיר השומן. ברק דורש איפוא להגדיל את ההוצאות בעשרות מילירדי שקלים נוספים ב-5 השנים הבאות. הוא אינו מסתפק בהצעות גרידא ומביא סימוכין לבקשותיו, באמצעות גיוס פרופסורים לכלכלה, שמצדדים בהגדלת ההוצאה התקציבית.

במערכת הפוליטית אומרים שלברק לא אכפת אלא מתקציב משרדו בלבד, ומצידו שיקצצו בכל המשרדים האחרים. נתניהו יתקשה לעמוד מול ברק, בפרט לאחר האיומים הביטחוניים הגוברים והעיסוק בנושא האיראני. בהסטוריה הפוליטית זכורים רק שני ראשי ממשלות ש"העזו" לחקצת בתקציב הביטחון. מדובר בבן גוריון ורבין.

לנתניהו יהיה קשה לומר "לא" לברק, בפרט אם למחרת הוא יקבל כותרת בעיתון, כי בגלל הקיצוצים, לא יתקינו מערכת כיפת ברזל בדרום (ועוד מעט במרכז). גם אם יוחלט לבסוף לקצץ במערכת הביטחון — 3 מיליארד שקל, כפי שהציע דו"ח טרכטנברג, עדיין לא מדובר בקיצוץ רציני ועמוק.

נתניהו מודע לכל זה ומנסה לעמוד בפרץ. הוא לא יכול לעשות שרירים מול ברק, ולכן מנסה לעשות את זה מול שאר המשרדים. "בזכות האחריות שנהגנו עד כה במשק הישראלי, אנו ערוכים להתמודד עם המשבר העולמי", אמר השבוע בישיבת הממשלה. "לא נכנענו ללחצים לפרוץ את מסגרת התקציב, בשונה ממדינות אירופה שהגדילו את ההוצאות ונקלעו למשבר כלכלי ולאבטלה המונית".

מי שמנסה לסייע לנתניהו הוא שר האוצר יובל שטייניץ, שמתעמת בכל הזדמנות עם שר הביטחון ברק. המאבק בינהם הפך זה מכבר לאישי, כאשר כל צד מאשים את השני כמי שאינו מבין בכלכלה.

האם נתניהו יעמוד בפרץ? האם יוכל באמת לשמור על הקופה הציבורית ולא לפרוץ אותה? הכל תלוי בשאלה — מי יעשה קולות חזקים יותר של איומים ופרישות?

וירוס תקשורתי

דגן מדבר: ראש המוסד לשעבר התראיין השבוע ושוב זכה לכותרות

צריך כבר להתרגל לתופעה החדשה שנקראת מאיר דגן. ראש המוסד לשעבר מפציע שוב ושוב לכלי התקשורת בראיונות ואמירות, שזוכות לכותרות ענק. לעיתים נדמה כי דגן שם לו למטרה לעורר שערוריות, בדיוק כמו הוירוסים אותם שיגר ושתל (על פי מקורות זרים) במחשבים הגרעיניים באיראן. בשני המקרים הצליח לקבל כותרות..

מיד כאשר פרש דגן מתפקידו, שיחרו כלי התקשורת לשמוע מה בפיו. מהר מאד הבינו כי יש להם מקור מידע בלתי נדלה. יותר משהם רצו לשמוע, דגן רצה להשמיע, עד שנדמה היה כי הוא מבקש להשלים 8 שנות שתיקה, שנכפו עליו בתפקידו הקודם. מאז אינו סוגר את פיו.

"איש לא ישתיק אותי" אמר השבוע בראיונות שקיים עם כלי תקשורת רבים (כל אחד בנפרד). "אם תהיה לי דעה שצריכה להיות נחלת הציבור, אשמיע אותה". לדבריו, חלק מדבריו עד כה הוצאו מהקשרם, בעניין הביקורת שלו על מקבלי ההחלטה — האם לתקוף את איראן, אם לאו. דגן אומר שאינו יודע אם נפלה החלטה כזו, ואם תהיה, היא לא תתקבל על ידי איש אחד או שניים, אלא על ידי הקבינט והממשלה.

עוד אמר כי יש צורך שלמדינת ישראל תהיה יכולת לפעול נגד הגרעין האיראני. אולם זו שאלה אחרת, האם להוציא את היכולת הזו לפועל. השאלות אותן מציג דגן די מוכרות: מה אפשר להשיג בתקיפה הזו? הרס מוחלט של הפרויקט הגרעיני, או רק דחייתו? לכמה זמן? אילו השלכות יהיו לתקיפה הזו? מה המחיר שהמדינה ואזרחיה ישלמו על התקיפה?

דגן מסביר שאין לו ספק כי איראן הולכת לכיוון פצצה גרעינית, וגם כל הגורמים המדיניים והביטחוניים יודעים על כך. זה אינו סוד. החשש שלו הוא מקבלת החלטה שגויה במהלך התגובה. "גם במלחמת יום כיפור, היה צוות יוצא מהכלל בממשלה ובמערכות הביטחון, ועובדה שההנהגה הזו בראשות גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר, כולל ראש המוסד דאז צבי זמיר וראש אמ"ן אלי זעירא, ולמרות הכל הנהגה הזו הביאה אותנו ליום כיפור".

ראש המוסד לשעבר, מאשר שעמדתו לאורך השנים היתה כמו עמדתם של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, וראש המוסד הקודם יובל דיסקין. "בדיונים הסגורים היינו שלושתנו באותה דיעה ועמדה".

לדגן יש גם תשובות ישירות לשאלות בהן הוא נשאל. לדבריו, "גם אם לאיראן תהיה פצצה גרעינית, היא לא עומדת לשגר אותה למחרת בבוקר. אולם אי אפשר גם לשלול את זה, כיון שהמשטר האיראני הכריז לא פעם, שהוא מבקש להשמיד את מדינת ישראל. האם הסיכוי גבוה? את זה אי אפשר לדעת".

המעניין הוא כיצד דגן, שהיה ידוע כאיש ימין, שינה את עמדותיו. לדבריו, יש להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינים, וזו הבעיה האמיתית. "פעם הפלשתינים רצו לזרוק את כל היהודים לים. אבל היום הם אומרים, שהיהודים למדו לשחות, אז אין תועלת בזריקתם לים". דגן גם מכחיש כי בעבר כאשר ניהל את מטה הבחירות של הליכוד, הזדהה עם דרכה של המפלגה. "עבדתי אישית בשביל שרון", אמר.

דגן גם אומר, כי למרות כל הפירסומים, הפעילות המרשימה ביותר שלו במוסד, לא פורסמה ברבים. על פי קצב הראיונות, יש סיכוי שבקרוב נשמע על כך.

והיה מי שאמר השבוע בהקשר של ראש מוסד אחר, גם הוא לשעבר. הכוונה לאפרים הלוי שהתבטא באומרו כי הוא מודאג מההקצנה החרדית יותר מהאיום האיראני. "אם הוא היה ראש המוסד ואלו היו אבחנותיו, אני לא ישן בלילות רטרואקטיבית"...

שנה לויקיליקס

ההדלפה לא שינתה דבר לעולם המערבי והשפיעה רק על העולם הערבי

רק לפני שנה עסק העולם במסמכי ויקילקס המודלפים, ונראה שהם נשכחו לחלוטין. העולם המערבי שחשש מהפירסום וכינה אותם "ה-11 בספטמבר של הדיפלומטיה", הצליח לשרוד את ההדלפה בקלות. מי שלא שרדו הם חלק מהמשטרים הערביים, שהמסמכים חשפו עד כמה הם רקובים מבפנים.

השבוע — שנה אחרי ההדלפה הגדולה, בדקה התקשורת מה זוכרים עדיין מהמסמכים, מה הסב את הנזק הדיפלומטי הגדול ביותר ומי נפגע ממנו. אך תחילה הקדמה קצרה.

כזכור חשש העולם, ערב הדלפת המסמכים, כי הם יביאו להפלת ממשלות במערב, ולהחרפת היחסים בין המדינות. זאת עקב ההבטחה של ויקיליקס לחשוף את כל הדברים שאומרים המנהיגים זה על זה בחדרי חדרים. "זו תהיה מבוכה שקשה יהיה להתגבר עליה", חששו הדיפלומטים.

שנה חלפה, וההדלפה הגדולה נמוגה. אף מלחמה לא נפתחה בגלל ויקיליקס. כמו כן לא זכור שום עימות חריף שפרץ כתוצאה ממברק שהודלף. אלא שההדלפות תרמו כאמור לנפילה של לפחות משטר ערבי אחד, ולכדור שלג מזרח תיכוני, שטרם הסתיים.

הכל החל כאשר החייל האמריקאי ברדלי מאנינג (מחכה כיום לתוצאות משפטו), פנה לויקיליקס כבר בסוף 2009. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2010 פרסם האתר מסמכים ראשונים על איסלנד. במקביל החל הגל הגדול של המברקים להיחשף בעיתונים שונים בעולם, לאחר החשיפות על המלחמות באפגניסטן ועיראק.

בסך הכל הודלפו ופורסמו 251,287 מברקים. להלן החשובים שבהם, ובעיקר אלו שגרמו לטלטלת "האביב הערבי".

המשפחה והמאפייה

ההדלפות הקשורות למדינת ישראל: המאבק העדתי במפלגת העבודה

המדינה הראשונה בעולם הערבי שמשטרה נפל, היתה תוניסיה. רבים מיחסים את הנפילה למסמכי ויקיליקס.

בעולם המערבי כינו שנים ארוכות את הנשיא המודח, זין אל-עאבדין בן-עלי, ואת משפחתו בשם "המשפחה". לצורך כך השוו אותם ל"מאפיה ששולטת בכלכלה התוניסאית". במסמכים המודלפים נטען כי אשת הנשיא, לילה בן עלי, הרוויחה ממון רב מבניין שבו נמצא בית ספר יוקרתי, וכי השחיתות פושה במשרדים ממשלתיים במדינה ובצמרת הכי גבוהה.

האזרחים בתוניס לא הופתעו מהחשיפות. הם ידעו בדיוק שכך זה מתנהל. אולם כאשר השחיתות הופיעה בפומבי במסמכים אמריקאיים רשמיים, לא יכלו התושבים להשאר שלווי נפש ויצאו להפגין. הפיכת הבזק שביצעו בארצם, מכונה "מהפכת ויקיליקס הראשונה", במהלכה הודח הנשיא בן-עלי. היתה זו הטלטלה הראשונה בעולם הערבי, שהדיה נמשכים עד היום.

הקרבן השני של האביב הערבי, הוא נשיא מצרים לשעבר, חוסני מובארק. בעוד מובארק מתכנן כיצד להושיב את בנו ג´מאל תחתיו, הודלף המסמך, בו פירט מובארק בפני האמריקאים כיצד יש לנהוג בעיראק. "חזקו את הכוחות החמושים, הרפו את אחיזתכם — ואז תקבלו הפיכה", המליץ מובארק. "נקבל דיקטטור, אבל אחד שיהיה הוגן. תשכחו מדמוקרטיה".

גם ההמשך בישר רעות למובארק. היה זה כאשר מסמכי ויקיליקס חשפו את היחס האכזרי והנוקשה שמגלה השלטון כלפי המפגינים בככר תחריר (על כך עומד היום מובארק לדין). "כולאים את המפגינים לזמן בלתי מוגבל ומענים אותם במכות חשמל", נכתב באחד המברקים.

מי שהצליחה לשרוד את המסמכים היא איראן. זאת למרות שהיא הוזכרה רבות במברקים המודלפים. המשטר האיראני ממשיך בתוכנית הגרעין, למרות הסנקציות, האזהרות והחשיפות השונות, שהוכיחו היטב את כוונת האיראנים.

ההדלפה המרכזית בעניין האיראני קבעה, כי מדינות רבות במזרח התיכון מודאגות מתוכנית הגרעין של איראן, יותר משהן מוכנות לומר זאת בפומבי. אחד המסמכים חשף כי מלך סעודיה ביקש מארה"ב "לכרות את ראש הנחש", כשהוא מתכוון לתוכנית הגרעין של איראן. בד בבד צוטטו מנהיגי קטאר, ירדן ואיחוד האמירויות בדברים דומים. הם קראו לעצור את תוכניתה הגרעינית של איראן בכל דרך, כולל בפעולה צבאית. מברק נוסף תיאר כיצד ראש המוסד מאיר דגן, ממליץ ומייחל להפיכה באיראן באמצעות הסטודנטים.

והיו גם הדלפות שקשורות ישירות למדינת ישראל, ובעיקר למפלגת העבודה. ההדלפות עסקו בעניין העדתי שליווה את הבחירות הפנימיות בעבר. במסמך שדלף נכתב כי יצחק הרצוג, אמר על עמיר פרץ, לאחר שניצח את שמעון פרס על ראשות המפלגה, כי "פרץ נתפש בציבור כבלתי מנוסה, אגרסיבי ומרוקאי".

ההדלפה הזו הדיעה בעיתוי הכי אומלל מבחינת הרצוג, שהיה עסוק ראשו ורובו במאבק על ראשות העבודה. הרצוג התעשת, הרים טלפון לפרץ, הכחיש את הדברים וערך עימו סולחה פומבית. ולמרות הסולחה, הגיעה המחאה החברתית, אותה לא חזו גם בוויקיליקס, ובסופו של דבר נבחרה יחימוביץ´ לראשות העבודה.